דעות שונות נאמרו בטעם הקרבנות:
דעת הרמב"ם (מורה נבוכים ג' ל"ב) - ראה גיליון ויקרא תש"ח.
אברבנאל, ברצותו להגן על דעת הרמב"ם נגד מתנגדיו הביא כהוכחה לדעתו את מדרש ויקרא רבה פרשת אחרי מות:
ר' פנחס בשם ר' לוי אומר: משל לבן מלך שלבו היה גס עליו והוא למוד לאכול נבלות וטרפות. אמר המלך: "יאכלם על שולחני תדיר ומעצמו הוא נוזר." כך לפי שהיו ישראל להוטים אחרי עבודה זרה והיו מביאים קרבנותיהם לשעירים באיסור, ופורענות באה עליהם, אמר הקב"ה: "יהיו מקריבים קרבנותיהם לפני באהל מועד והם נפרשים מעבודה זרה!"
ר' דוד הופמן, בפירושו לויקרא (תרגום לעברית ירושלים תשי"ג) עמוד ס"א מעיר לזה:
אחרי עיון מעמיק יכירו כי נוסחתו של אברבנאל משובשת לחלוטין... לפי נוסחתו היה המאמר בלתי מובן ואי הגיוני... ובאמת כתוב בכל המהדורות של ויקרא רבה וכן גם בילקוט:... ...
והיה למוד לאכול נבלות וטרפות. אמר המלך: זה יהיה תדיר על שלחני ומעצמו הוא נוזר. כך לפי שהיו ישראל להוטים אחרי עבודה זרה..
| 1. |
הסבר, כיצד יכול המדרש – בגירסא המובאת באברבנאל – לשמש סיוע לדעת הרמב"ם על הקרבנות? |
| 2. |
הסבר, למה גירסא זו היא "בלתי מובנת ואי הגיונית" כדעת ר' דוד הופמן? |
| 3. |
מה ההבדל העקרוני בין המדרש בגירסת אברבנאל ובין המדרש כפי שהוא מודפס בספרינו? |
פסוק א'
"וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ"
|
נקראו שלמים "זבח-שלמים" בכל הפרשה ואין כל עולה וחטאת ואשם שלא נסמכה להם מילת "זבח".
התוכל למצוא סיבה לתופעה זו?
העזר בפסוקים הבאים:
שמות ל"ד ט"ו:
"... וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ"
שמואל א' ט' י"ב:
"... מַהֵר עַתָּה כִּי הַיּוֹם בָּא לָעִיר כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָה"
שמואל א' כ' כ"ט:
"וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי נָא כִּי זֶבַח מִשְׁפָּחָה לָנוּ בָּעִיר..." |
פסוקים א'-ב'
"אִם מִן הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב... וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ"
פסוקים ז'-ח'
"אִם כֶּשֶׂב הוּא מַקְרִיב... וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ"
פסוקים י"ב-י"ג
"וְאִם עֵז קָרְבָּנוֹ... וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ"
וכן בעולה:
פרק א' פסוק ד'
"וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה"
וכן בחטאת:
פרק ד' פסוק ד'
"וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַפָּר"
פרק ד' פסוק ט"ו
"וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר..."
בטעם הסמיכה נאמרו דעות שונות:
רמב"ן, פרק א' פסוק ח' (אחרי התנגדו לטעם הרמב"ם בקרבנות):
ד"ה לריח נחוח: ... ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם כי בעבור שמעשה בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה, ציוה ה' כי כאשר יחטא ויביא קרבן יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה; ויתוודה בפיו כנגד הדיבור; וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאווה והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלוהיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישרף גופו וישפך דמו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה, וכפר הקורבן הזה שיהא דמו תחת דמו נפש תחת נפש... ואלה דברים מתקבלים מושכים הלב בדברי אגדה, ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד...
אברבנאל:
וסמך ידו על ראש העולה: להגיד שיהיה עניינו כענין העולה ההיא כי כמו שהיא תעלה על מזבח ה' על ידי הכוהנים ותדבק עם האש האלוקי, כן המקריב יעלה על מזבח ה', שהוא רמז לעונג העולם הבא, וידבק אל הקב"ה כי אש אוכלה הוא, ויהיה ריח ניחוח לפניו.
ועיין לעניין הסמיכה במדבר כ"ז כ"ג; במדבר ח' י'; ויקרא ט"ז כ"א.
| 1. |
הסבר מהו ההבדל שבין הטעמים הניתנים לעיל לסמיכה. |
| 2. |
איזה טעם מתאים יותר לסמיכה שעל זבח שלמים? |
| 3. |
כיצד מתייחס הרמב"ן לטעם זה לקרבנות המובא בדבריו? |