יחסו של יוסף לאחיו ולאביו

פרק מ"ב פסוק ז'

"וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת..."

פסוק ט'

"וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם..."

הרמב"ן, פסוק ט':

ד"ה ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם: "עליהם, ויודע שנתקיימו, שהרי השתחוו לו" לשון רש"י. ולפי דעתי הדבר בהפך: כי יאמר הכתוב, כי בראות יוסף את אחיו משתחווים לו, זכר את כל החלומות אשר חלם להם וידע שלא נתקיים אחד מהם בפעם הזאת, כי יודע בפתרונם, כי כל אחיו ישתחוו לו בתחילה מן החלום הראשון, "והנה אנחנו מאלימים אלומות", כי "אנחנו" ירמוז לכל אחיו, אחד עשר; ופעם שנית ישתחוו לו השמש והירח ואחד עשר כוכבים מן החלום השני; וכיון שלא ראה בנימין עמהם, חשב זאת התחבולה שיעליל אותם כדי שיביאו גם בנימין אחיו אליו לקיים החלום הראשון תחילה. ועל כן לא רצה להגיד להם "אני יוסף אחיכם" ולאמר "מהרו ועלו אל אבי", וישלח העגלות כאשר עשה עמהם (בפעם השנית), כי היה אביו בא מיד בלא ספק. ואחרי שנתקיים החלום הראשון, הגיד להם לקיים החלום השני.
ולולא כן, היה יוסף חוטא חטא גדול לצער את אביו ולהעמידו ימים רבים בשכול ואבל על שמעון ועליו, ואף אם היה רצונו לצער את אחיו קצת, איך לא יחמול על שיבת אביו?! אבל את הכל עשה יפה בעתו (= המליצה לקוחה מקהלת ג' י"א) לקיים החלומות, כי ידע שיתקיימו באמת.
גם הענין השני שעשה להם בגביע, לא שתהיה כונתו לצערם, אבל חשד אולי יש להם שנאה בבנימין, שיקנאו אותו באהבת אביהם כקנאתו בו. או שמא הרגיש בנימין שהיתה ידם ביוסף ונולדה ביניהם קטטה ושנאה, ועל כן לא רצה שילך עמהם בנימין, אולי ישלחו בו ידם, עד בדקו אותו באהבתם אותו, ולזה נתכוונו רבותינו ז"ל בבראשית רבה (צ"ג ט'): "אמר ר' חייא בר' אבא: כל הדברים שאתה קורא שדיבר יהודה ליוסף בפני אחיו עד שאתה מגיע (מ"ה א') "ולא יכול יוסף להתאפק" היה בו פיוס ליוסף, פיוס לאחיו, פיוס לבנימין; פיוס ליוסף- ראה היאך נותן נפשו על בניה של רחל וכו'".
וכן אני אומר, שכל הענינים האלה היו ביוסף מחכמתו בפתרון החלומות. כי יש לתמוה, אחר שעמד יוסף במצרים ימים רבים והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים, איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו, כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים. ואילו היה מהלך שנה, היה ראוי ליוסף להודיע לכבוד אביו ויקר פדיון נפשו (= מלשון הכתוב בתהילים מ"ט ט') ויפדנו ברב ממון. אבל היה רואה, כי השתחויית אחיו וגם אביו וכל זרעו אתו אי אפשר להיותם בארצם, והיה מקוה להיותו שם במצרים בראותו הצלחתו הגדולה שם, וכל שכן אחרי ששמע חלום פרעה, שנתברר לו, כי יבואו כולם שמה ויתקיימו כל חלומותיו.

רד"ק, פסוק ט':

ד"ה אשר חלם להם: כי להם היו החלומות וראה עתה בפתרונם, והם שנאוהו בעבורם, ובזכרו כל מה שעשו, לא גמלם רעה אבל צערם והקניטם.

ר' משה החפץ, מלאכת מחשבת:

ד"ה ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו: כבר אמרו (מ"ב ז') "וירא יוסף את אחיו ויכירם" ושהם לא הכירוהו, לא היה צורך, כי כאשר השתחוו ארצה בידוע שלא הכירוהו?
ונראה שבא הכתוב להתמרמר על אחי יוסף על אשר מכרוהו כיענים במדבר ולא נהגו עמו כאחים, מה שלא עשה יוסף, שנכמרו רחמיו עליהם, ובהיותם בידו לא עשה עמהם רעה ולא הכלימם אלא בתוכחת כאלה מעט, שיתחרטו על מעשיהם.
והנה הפסוק בא לפרש את שלפניו, על מה יוסף התנכר אליהם וידבר איתם קשות ולא פעל להם אוון כמעשיהם אלא בדברים בלבד! לפי שיוסף הכיר את אחיו ועשה עמם כאח וכרע, אבל הם מעולם לא הכירוהו ונהגו עמו כנוכרים וכשונאים.

שפירא, הרכסים לבקעה:

ד"ה ויתנכר: כל מעשיו ומעלליו עם אחיו מעת בואם אליו עד התודעו, בצדקתו ובתום לבבו עשה לכבוד אביו ובני ביתו; כי מאז ראה כי ה' עמו ואשר יעשה יצליח, עד כי נישא להיות אב לפרעה ואדון למצרים, ידעה נפשו מאד, כי עוד יבוא היום וגם דברי החלומות אשר חלם לאביו ולאחיו קום יקומו. וייצר לו מאד לראות, כי יבושו ויכלמו יחד בבוא יעקב בחיר ה' להשתחוות ארצה לפני בנו, ביודעו כי הוא זה, ואחיו אשר כוננו איתו ברחם אחד, ישפילו עד עפר ויכרעו ארצה לפניו; עלי כן, סבב מסיבות להציל נפשם מבושת וכלימה כזאת, ויתנכר להם, לבל לא יבושו, כי ישתחוו למושל ארץ נכרי בעיניהם, ודיבר אתם קשות, למען יאמינו כי נכרי הוא. ועוד לא הונח לו על כבוד אביו ובן זקוניו ויסבב בתחבולותיו עד כי הורידו את בנימין, ולולא התאפק בכל עוז כאשר ראהו, לא עצר כח להתנכר עוד.
אבל דוה לבו על אביו, לכן הוסיף להתעולל באמרו "הוא יהיה לי לעבד ואתם עלו..." כי אמר: "אך עתה ירד גם אבי להציל בן יקירו מיד עושקו ויבוא וישתחוה למושל נכרי בעיניו, ואז אתודע לכולם, והיה כל אשר נעשה כחלום מהקיץ יהיה ולא יבושו עוד לעולם".
אך בדבר יהודה "והורידו את שיבת עבדך אבינו ביגון שאולה" - לא עצר כוח עוד, ויתודע.

פרק מ"ב פסוק ל"ו         

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם  יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה"

תלמוד בבלי חולין צ"ה:

תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר: בית, תינוק ואשה

(רש"י:

בנה בית או נולד לו בן או נשא אשה)

אע"פ שאין נחש (שאסור לנחש ואסור לסמוך על הנחש)
יש סימן (סימנא בעלמא הוי מיהא דאי מצלח בסחורה ראשונה אחר שבנה בית או שנולד התינוק או שנשא אשה סימן הוא שהולך ומצליח, ואי לא אל ירגיל לצאת יותר מדי שיש לחוש שלא יצליח).
אמר ר' אלעזר: והוא דאיתחזק תלתא זימני (הצליח או לא הצליח), דכתיב "יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו (יוסף איננו ושמעון איננו הרי שתים את את בנימין תקחו - מיד עלי היו כלנה ואין לך צרה שאינה עוברת עלי).

ועיין עוד ברמב"ם הלכות עבודה זרה פרק י"א הלכה ה', ובנושאי כליו.

תורה תמימה:

(אחר הביאו את הרש"י הנ"ל:) ואינו מבואר, דהא גמרא רוצה להביא ראיה דהיכא דאתחזק תלתא זימני אז סימן הוא לפעם הרביעי לעשות או לחדול, ולפירוש רש"י הלא הוא ראיה מיעקב שכבר חשש בפעם השלישית, ואם כן מבואר שעוד בפעם השלישית צריך לחוש וכמו שחשש יעקב.
וכמה מן הדוחק לפרש שחשש אם יקרה סיבה בבנימין אז יהיה מוחזק, דהא על כל פנים עתה בפעם השלישית אינו צריך עוד לחוש

ובעל תורה תמימה מתרץ, שיש בירושלמי גירסא אחרת. ועיין שם וכן ב"תורה שלמה".

ראב"ע: 

ד"ה כלנה: כל הצרות האלה.

ספורנו:

ד"ה עלי היו כלנה: אין אחד באלו המקרים מבניכם, אבל כולה בבני. זה בלי ספק אינו כי אם בסיבת מריבותיכם זה עם זה ואתם המשכלים אותי.

שד"ל:

ד"ה עלי היו כלנה: אין הכונה על הצרות האלה בפרט, אלא על כל צרות שבעולם, אין צרה שלא באה עלי.
היה נראה לי, כי "ואת-בנימין תקחו" דבק למעלה, ולפי זה היה ראוי להטעים "ושמעון איננו" ברביע, ולא בזקף, אך בעל הטעמים מפרש כך: ואם את בנימין תקחו, אז עלי יהיו כל הצרות שבעולם.

העמק דבר:

ד"ה עלי היו כלנה: דיבר בפני עצמו בלשון נסתר. כל בני עלי היו לצערני ולמרר את חיי. במה שמתקוטטים עד שהורגים לבסוף זה את זה.