"אלה הדברים" + הפטרה

הקדמת הרמב"ן:

הספר הזה עניינו ידוע שהוא ספר משנה תורה, יבאר בו משה רבנו לדור הנכנס בארץ רוב מצוות התורה הצריכות ישראל, ולא יזכיר בו דבר בתורת כהנים ולא במעשה הקרבנות, שכבר ביאר אותה להם, והכהנים זריזים הם לא יצטרכו לאזהרה אחר אזהרה; אבל בישראל יחזיר המצוות הנוהגות בהם, פעם להוסיף בהם ביאור, ופעם שלא יחזיר אותם רק להזהיר את ישראל ברב אזהרות, כמו שיבוא בספר זה בענין עבודה זרה אזהרות מרובות זו אחר זו בתוכחות וקול פחדים אשר יפחיד אותם בכל עונשי העברות.
ועוד יוסיף בספר זה כמה מצוות שלא נזכרו כלל... וכבר נאמרו לו כולן בסיני או באוהל מועד בשנה הראשונה קודם המרגלים; כי בערבות מואב לא נתחדשו לו אלא דברי הברית... ועל כן לא נאמר בספר הזה "וידבר ה' אל משה לאמור צו את בני ישראל" או "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מצווה פלונית". אבל לא נכתבו המצוות בספרים הראשונים, שידבר עם יוצאי מצרים, כי אולי לא נהגו באותן המצוות רק בארץ אף על פי שהן חובת הגוף... או מפני שאינן תדירות לא הזכיר רק בבנים נוחלי הארץ.
וטרם שיתחיל בביאור התורה התחיל להוכיחם ולהזכיר להם עוונותיהם, כמה ימרוהו במדבר וכמה שהתנהג עמם הקב"ה במידת הרחמים, וזה להודיע חסדיו עמהם לעולם, שלא יאמר אדם: לא נוכל לרשת את הארץ, כי אין אדם אשר לא יחטא ומיד תהיה מידת הדין מתוחה כנגדו – ונאבד! ולכן הודיעם משה רבנו כי הקב"ה רחמן מלא רחמים, כי הסליחה והמחילה ממנו יתברך סיוע ועזר לבני אדם בעבודתו, ובענין שאמר הכתוב (תהלים ק"ל) "כי עמך הסליחה למען תורא".

פסוק א'

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל"

רמב"ן:

על המצוות אשר יזכיר בכל הספר מתחילת עשרת הדברות שב"ואתחנן", כמו שאמר "הואיל משה באר את התורה הזאת" כי על התורה ידבר.
ויחסר מפסוק (ו') "ה' אלוהינו דבר אלינו בחורב" מילת אמירה, וכמוהו (בראשית מ"א כ"א-נ"ב) "כי נשני אלוהים את כל עמלי", "כי הפרני אלוהים".
ושיעור הכתובים האלה: אלה המצוות אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן בארבעים שנה לצאתם ממצרים באחד לחודש בשנים עשר חודש, ככל אשר ציוה אותן אליהם.
והיה זה אחרי הכותו את סיחון ועוג בארץ מואב, שם הואיל משה לבאר לכם התורה הזאת לאמור: "ה' אלוקינו דבר אלינו בחרב רב לכם שבת..."
והטעם, כי כאשר הואיל משה לבאר להם המצוות אמר להם בתחילת דבריו: "ה' דבר אלינו בחורב" – אחרי שנתן לנו עשרה הדברים – שנכבוש הארץ מיד ונעבור את הירדן, וחטאיכם גרמו לכם זה וזה. ונמשכו דברי הפתיחה הזאת עד שהשלים בהם בפסוק (ד' ח') " ושמרת את חוקיו ואת מצוותיו אשר אנכי מצווך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה. אז קרא משה אל כל ישראל אשר היו לפניו ואמר (ה' א') "שמע ישראל את החוקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באוזניכם היום" והתחיל בביאור התורה עשרת הדברות שישמעו אותם בביאור מפי המקבל אותם מפיו של הקב"ה, ואחרי כן הודיעם יחוד השם "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", וכל המצוות שבספר הזה.
ולכך יפרש בכאן "אשר דבר משה אל כל ישראל" ושם "ויקרא משה אל כל ישראל", כי ביאור התורה ותשלום המצות צריך להיות במעמד כל ישראל כאשר היה במתן התורה. ומפני שהאריך בדברי הפתיחה הזאת, חזר הכתוב למקום שפסק בתחילת ביאור התורה ואמר (להלן ד' מ"ד מ"ה): "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, אלה העדות החקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל". והזכיר (דברים ד' מ"ו) כי היה בעבר הירדן בגיא בארץ סיחון, והיא ארץ מואב הנזכר בכאן, כי ישראל לא נכנסו לארץ מואב רק באותו החלק שטהר אליהם בסיחון כמו שנתבאר בספר של מעלה (= כוונתו לבמדבר כ"א כ"א).

באור:

יתכן שהוא שב על הספרים הקודמים, כי כל אמרות ה' נעוצות ומודבקות ראש ותוך וסוף. ושיעור הפסוקים א', ב', ג', ד', ה' כך הוא: אלה (המצוות והחוקים אשר באו בספרים הקודמים) הם הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל באחד עשר יום (אשר הלכו) מחרב (ללכת) דרך הר שעיר (אל ארץ ישראל ולא באו כי אם) עד קודש ברנע (ושם קרה מה שקרה ונגזרה עליהם שלא לכנס לארץ מיד... כי אם לסוב את ההר ימים רבים עד תם כל הדור ההוא) ויהי בארבעים שנה באחד... דבר מזה... (פעם שנית) ככל אשר ציוה ה' אותן (והיה זה) אחר הכותו את סיחון... ואת עוג... בעבר הירדן בארץ מואב (כאשר קרבו לגבול ארץ ישראל וראה משה שכבר בא יומו להיאסף אל עמיו, עתה) הואיל משה באר (גמר בדעתו ללמד ולשנן את תורתו ולהוסיף ביאור במקום הצורך, טרם מותו).

פסוק ג'

"יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו
יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן"

רד"ק:

זכר הבהמות שהן גדלות עם האדם לעבודתו, ואף על פי שאינם בני דעת, בכח ההכרה שיש בהם לרחוק מן הנזק ולקרב אל התועלת, יכירו מי שייטיב להם תמיד, והם הבעלים; ושבים לביתם ולמקום מאכלם כשבאים ממלאכתם.
ואין פירוש "קונהו" – קונה אותו בדמים לבד, אלא המגדלו ועושה לו צרכיו תמיד, וכן (דברים ל"ב) "הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך" וכן (בראשית י"ד) "קונה שמים וארץ". ופירוש "אבוס" – מקום מאכל.
והנה אלה הבהמות, אף על פי שהן בהמות, מכירים המיטיב להם, וישראל שהם עמי, שקניתים מבית עבדים, הם לא ידעו כי אני המיטיב להם, ונתתי להם ארץ נחלה וגרשתי גויים מפניהם; שאם הכירו זה - לא עזבוני ולא עבדו אלוהים אחרים במקומי.

ר' אליעזר מבלגנצי:

יודע שור קונהו ומשביחו, ומביא צווארו בעולו ואינו בועט, וכן חמור – פיטום בעליו ונוטה שכמו לסבול משאו, ואף על פי שאין להם לב להבין. ישראל לא ידע טובתי – לעבדני.

פסוק ג'

"יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן"

רש"י:

מתקנו בחרישה ביום, ומאחר שהרגילו בכך יודע בו. אבל חמור אטום, אינו מבין בבעליו עד שיאכילנו.
וישראל לא נתפקח לידע כשור: כשקראתיו 'ישראל יהיה שמך' והודעתיו קצת חוקותי, והם עזבוני כמפורש ביחזקאל (פרק כ')...
ואף לאחר שהוצאתים ממצרים והאכלתים את המן וקראתי אותם 'עמי', 'בני ישראל' – לא התבוננו כחמור.

ראב"ע:

ישראל לא ידע עמי לא התבונן: הטעם כפול כדרך הנבואות, ושירת האזינו, גם משלי בלעם. והטעם: כי אני גידלתים והם לא הכירוני.