חטאו של בלעם
במדבר פרק כב
גיליון זה הוא המשך גיליון בלק תשי"ח. עיין שם וצרפו לגיליוננו.
א. | דברי ה' ודברי בלעם |
השוה את דברי ה' לבלעם, למסירת דבריו לשליחים:
דברי ה' אל בלעם: |
דברי בלעם אל שליחי בלק: |
"לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם |
"לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם |
הסבר – מהי כוונת בלעם בשנותו את דברי ה'? |
ב. | בדרך שאדם רוצה לילך וכו' |
"אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם"
במדבר רבה כ' י':
מכאן אתה למד, שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, שמתחילה נאמר לו (י"ב) "לא תלך איתם", כיון שהעיז פניו להלוך – הלך. שכן כתוב "ויחר אף ה' כי הולך הוא". אמר לו הקב"ה: "רשע, איני חפץ באבודן של רשעים! הואיל ואתה רוצה לילך לאבד מן העולם – קום לך!"
ד"ה לך עם האנשים: בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו.
1. |
מניין שרצה בלעם ללכת? |
2. |
מה ראה רש"י להביא דברי המדרש הזה שלא לפסוק שאמרוהו חז"ל (פסוק כ') אלא לפסוק ל"ה? |
ג. | חטאו של בלעם |
"וַיִּחַר אַף אֱ-לֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ"
ד"ה ויחר אף אלוקים כי הולך הוא: ...והנכון בעיני בענין הזה, כי מתחילה מנעו ה' שלא יקלל את העם, כי ברוך הוא, ולמה ילך עמהם אחרי שלא יקללם?! והם לא יחפצו בו לדבר אחר, על כן "לא תלך עמהם" שלא תאור את העם, כי ברוך הוא. ובידוע, כי בלעם הודיעם את דברי האלוקים. ובלק שלח אליו פעם שנית, כי לא האמין והוסיף לו כבוד בשרים רבים ונכבדים מן הראשונים ונדר להרבות שכרו וכבודו. ובלעם ענה אותם, שאין הדבר תלוי בממון ולא ברצונו, רק הכל בידי השם, וישאל ממנו עוד מה יצוה אותו, ועשה זה כהוגן, כי מה יודע הוא בדעת עליון, ועצת ה' לעולם טובה והוא יורה חטאים בדרך ויודיענו מה יענה מלאכי גוי (המליצה שאולה מישעיה י"ד ל"ב), או יגיד להם מה יקרה להם בעתיד.
והנה השם אמר לו: כבר הודעתיך כי העם ברוך הוא, ולא תוכל לקללם, ועתה חזרו (השליחים) לפניך. וטעם "אם לקרא לך" בלבד באו, כלומר: שיתרצו בלכתך עמהם על מנת שלא תקלל את העם כאשר הודעתיך מתחילה, "קום לך אתם, ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה", שאפילו אם אצוה אותך שתברכם, לא תירא מבלק. וזה טעם "אם לקרא לך".
וכן היה החפץ לשם הנכבד מתחילה שילך עמהם אחרי הודיעו אותם שלא יקללם, ושיתנהג בעניינם כאשר יצוה, כי הרצון לפניו יתברך, שיברך את ישראל מפי נביא לגויים.
והנה היה על בלעם להגיד כן לשרי בלק ולומר: "הנה הרשה השם אותי להיות קרוא לכם בלבד, אבל על מנת שלא לקלל את העם ועל מנת שאם יצוה אותי לברך, שאברכם".
ואם לא יתרצו בכך – יהיו מניחים אותו, כי בפעם השנית הזאת אמר בלק "ולכה נא קבה לי את העם הזה" (פסוק י"ז), לא יחפץ בו להודיעו עתידות, ולא לדבר אחר זולתי לקוב את העם.
והנה בלעם מרוב חפצו ללכת, לא הודיעם זה ולא אמר להם כלום, "ויקם בלעם ויחבוש את חמורו וילך עם שרי מואב", כרוצה להשלים חפצם, על כן חרה אף ה' כי הולך הוא, שאילו הודיעם, לא היה הולך. ועוד שהיה בזה חילול ה' כי בלכתו עמהם סתם והוא ברשות ה', חשבו, שנתן לו רשות לקלל להם את העם, והנה חזר בו ממה שאמר תחילה, "לא תאור את העם כי ברוך הוא" (פסוק י"ב), כפי מה שהגיד להם, כאשר יראו עוד שלא יקללם, יאמרו, כי אחרי כן נמלך עוד או יהתל בהם, כהתל באנוש, חלילה לה' מעשות הדבר הזה, כי נצח ישראל לא ינחם.
1. |
מהם הקשיים השונים בפרקנו שמישב אותם הרמב"ן בדבריו אלה? |
2. |
השוה דברי רמב"ן אלה לדברי בעל עקדת יצחק בגיליון בלק תשי"ח. מה ההבדל בין שניהם בהערכת בלעם בשאלו את ה' בשניה (פסוק י"ט)? |
3. |
מה ראה הרמב"ן להדגיש (בפסקה הראשונה שבדבריו) שעצת ה' לעולם טובה היא והוא יורה חטאים בדרך (המליצה שאולה מתהלים כ"ה)? |
4. |
מהו "חילול ה'" שנגרם ע"י הליכת בלעם עם שרי מואב – לדעת הרמב"ן? |
ד. | שאלות ודיוקים ברש"י |
1) פסוק כ"א ד"ה עם שרי מואב: לבו כלִבָּם שוה. |
| |||||||||
2) פסוק כ"ג ד"ה וחרבו שלופה בידו: אמר, רשע זה הניח כלי אומנותו, שכלי זיינן של עובדי כוכבים בחרב והוא בא עליהם בפיו – שהוא אומנות שלהם, אף אני אתפוס את שלו ואבוא עליו באומנותו. וכן היה סופו: "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" (ל"א ח'). |
| |||||||||
3) פסוק כ"ד ד"ה גדר מזה וגדר מזה: סתם גדר של אבנים הוא. |
| |||||||||
4) פסוק ל"ג ד"ה גם אותכה הרגתי: הרי זה מקרא מסורס: והוא כמו 'גם הרגתי אותך'. כלומר: לא העכבה בלבד קראתיך על ידי, כי גם ההריגה. |
| |||||||||
5) פסוק ל"ה ד"ה לך עם האנשים: בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. ד"ה לך עם האנשים: כי חלקך עמהם וסופך לאבד מן העולם. |
| |||||||||
6) פסוק ל"ז ד"ה האמנם לא אוכל כבדך: נתנבא שסופו לצאת מעמו בקלון. |
|
ה. | שאלות בדברי המדרשים |
"וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ"
במדבר רבה כ' י':
מלאך של רחמים היה ונעשה לו לשטן.
רש"י:
מלאך של רחמים היה, והיה רוצה למנעו מלחטוא, שלא יחטא ויאבד.
1. |
|
פסוק כ"ג
"וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ"
במדבר רבה כ' י"ד:
הרשע הזה הולך לקלל אומה שלמה שלא חטאה לו ומכה אתונו שלא תלך בשדה.
מדרש זה נתפרש פירושים שונים.
השוה:
שלא תלך בשדה וכתיב, "ויך את האתון במקל" – והיה לו להכריחה ברוח פיו!
הוא הולך לקלל אומה שלמה ואין לך עוון גדול מזה, וכאן עושה עצמו צדיק ומכה אתונו, בשביל שרוצה שלא להפסיד תבואת חברו.
2. |
איזה משני הפירושים נראה לך נכון בפירוש המדרש הזה? |
פסוק כ"ח
"וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן"
במדבר רבה כ' י"ד:
להודיעו שהפה והלשון ברשותו, שאם ביקש לקלל - פיו ברשותו.
3. |
הסבר את הרעיון המובע במדרש זה. לשם מה באה כל השיחה עם האתון בפרקנו? |