קנאותו של פינחס

על היחס בין מעשה פינחס לבין שכרו ("בריתי שלום") עיין גיליון פינחס תש"ז.

פסוק י"ג

"וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא-לֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

ירושלמי סנהדרין פרק ט' הלכה ז':

הבועל ארמית – קנאין פוגעין בו. תני: שלא ברצון חכמים. ופינחס שלא ברצון חכמים? אמר ר' יודה בן פזי: בקשו לנדותו – אלמלא קפצה רוח הקדש ואמרה: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלוהיו."

למאמר חז"ל זה מעיר בעל תורה תמימה:        

כמה עמלו המפרשים לפרש דרשה זו, אבל באמת יש לפרש בדרך פשוטה, דאמר בזה: "תני: שלא ברצון חכמים" כלומר: הא דקנאים פוגעים בבועל ארמית אין רוח חכמים נוחה מזה. והסברא בזה יש לומר, דכיון דצריך לעשות זה ברוח קנאה אמיתית לכבוד ה', אם כן אי אפשר לתת רשות לכל אדם שיהיה רשאי לפגוע באיש כזה, כי מי יודע אולי הוא עושה זאת באיזו פניה צדדית ואומר, כי עושה ברוח קנאת ה', ובין כה הוא הורג נפש, שאינו מחויב מיתה מצד הדין ממש... ופריך (= ומקשה על הנאמר לפני כן): וכי פינחס עשה מעשה שהוא לא ברצון חכמים? ומשיב: אמנם כן, וכי באמת ביקשו לנדותו על מה שעשה אלמלא קפצה רוח הקודש ואמרה: "והיתה לו... ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלוהיו" ואם כן העידה רוח הקודש, כי היה קנאי ממש ופטרוהו.

השווה לדברי הירושלמי עם פירוש בעל תורה תמימה הנאמרים בשאלה א', את דברי הרב קוק, זצ"ל בפירושו עולת ראיה על סדר התפילה, לברכת "ולמלשינים אל תהי תקוה":

נאמר (בברכות כ"ח): "אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים? עמד שמואל הקטן ותיקנה".
כל הברכות של התפילה שהן מלאות חסד ואהבה, ראוי לתקנן כל חכם הראוי למעלה רוממה כזאת, לערוך תפילות קבועות לגוי קדוש ועם חכם ונבון. אבל ברכה זו של התפילה, שבתוכה אצורים דברים של שנאה ומשטמה, והאדם באשר הוא אדם אי אפשר כלל שלא תמצא בקרבו איזו שנאה טבעית לאויבי נפשו ורודפי עמו, צריכה היא לבוא דווקא ממי שכולו טהור וקדוש לה', שתכונת השנאה הטבעית אין בלבבו כלל, ורק מפני שעל ידי תקלתם של הרשעים המכשילים מחוסרת התגלות של התכלית הכללית, יעתר אל ה' להדוך אותם. אבל אם ישאר בלבו איזה רגש כל דהו של שנאה מפני ההתנגדות הטבעית, אף שהיא קודש לה' בהתחלתה, מכל מקום תגבר בלב להיות גם כן לשנאה טבעית חוץ משורת הכוונה האמיתית. על כן עמד שמואל הקטן ותיקנה, ורק הוא באמת ראוי לה, כי הוא אשר דרש תמיד (משלי כ"ד) "בנפל אויבך אל תשמח" (פרקי אבות ד' י"ט: שמואל הקטן אומר: בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך). ורק כאשר הוא הסיר מלבבו כל רגש שנאה גם לשונאי נפשו, והוא כשיתעורר לתקן ברכה למינים, לא תמצא בה כי אם רגשת לב טהור לתכלית הטוב האמיתי הכללי.