חטאו של משה

השווה גם גיליון תשי"ב.

אמר ר' יצחק עראמה, בספרו עקדת יצחק (פרשת חקת):

שאלה קשה וחזקה בחטאו של משה רבנו וענשו. ש"הרי שולחן והרי בשר והרי סכין לפנינו ואין לנו פה לאכול" (קידושין מ"ו ע"א). וזה: כי מצוות ה' למשה כתובה לפנינו והמעשה אשר עשה לא נעלם מנגד עינינו ומחרון אף ה' ישתומם לבנו ואין איתנו פירוש ישכך את האזן בחטא...

דעות שונות לחכמינו ומפרשינו בחטאו של משה. והרי מקצתן:

דברי חז"ל מובאים בדברי ראב"ע, פסוק ח':

ד"ה קח את המטה: יש בכאן פירושים רבים. יש בדברי יחיד: בעבור שאמר לישראל שמעו נא המורים, והם בני אברהם יצחק ויעקב.

רש"י, פסוק י':

ד"ה המן הסלע הזה נוציא: לפי שלא היו מכירין אותו, לפי שהלך הסלע וישב לו בין הסלעים, כשנסתלק הבאר, והיו ישראל אומרים להם מה לכם מאיזה סלע תוציאו לנו מים, לכך אמר להם המורים סרבנים, לשון יוני שוטים, מורים את מוריהם, המן הסלע הזה שלא נצטוונו עליו נוציא לכם מים.

פסוק י"ב:

ד"ה יען לא האמנתם: גילה הכתוב שאלולי חטא זה בלבד, היו נכנסין לארץ, כדי שלא יאמרו עליהם כעוון שאר דור המדבר, שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, כך היה עוון משה ואהרן. והלא (במדבר י"א, כ"ב) הצאן ובקר ישחט קשה מזו, אלא לפי שבסתר חסך עליו הכתוב, וכאן שבמעמד כל ישראל, לא חסך עליו הכתוב מפני קידוש השם.

ד"ה להקדישני: שאילו דברתם אל הסלע והוציא, הייתי מקודש לעיני העדה, ואומרים: מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דיבורו של מקום, קל וחומר אנו.

רשב"ם, פסוק ח':

ד"ה ודברתם אל הסלע: לא ציוה הקב"ה לקחת את המטה להכות בו הסלע כמו שעשה ברפידים, שכתוב שם והכית בצור ויצאו ממנו מים. אלא המטה ציוה לקחת להראות בו קושי מרי שלהם כדכתיב למשמרת לאות לבני מרי. אפס, בדיבור ידבר עם הסלע לתת מימיו, והוצאת להם מים על ידי דיבורך עם הסלע.

פסוק י':

ד"ה ויאמר להם שמעו נא המרים: כמו שהמטה הזה שיש בו שקדים מוכיח שהוא למשמרת לאות לבני מרי.

ד"ה המן הסלע הזה נוציא לכם מים: בשעת הרמת ידו במטה ויך בו את הסלע פעמים אז אמר להם דרך כעס וחמה: סבורים אתם שמן הסלע הזה נוציא לכם מים. ומספק אמר משה כן, שטעה במה שאמר לו הקב"ה קח את המטה ולא האמין שבדיבורו עם הסלע יוציא ממנו מים אלא בהכאת המטה כמו שעשה ברפידים. ומה שאמר לו הקב"ה ודברתם אל הסלע, היה סבור שזו היא דיבור הסלע הנאמר במטה, ולכך הכה פעמים בסלע כעין חימה וכעס, ומספק: אם יוציא מים - הרי טוב, ואם אין - אדבר אל הסלע אחרי כן. והקב"ה הסכים על ידי משה לצאת על ידי הכאתו, ואף על פי כן נענש, שהקב"ה מדקדק עם צדיקים. וזהו שאמר הקב"ה: יען לא האמנתם בי להקדישני על ידי דיבורכם אל הסלע, לפי שהוא מדקדק עם הצדיקים אפילו כחוט השערה. ולפי שידעתי אני המפרש שמשה רבנו לא היה כי אם שוגג לעבור על דברי הקב"ה, לפיכך אני זקוק לפרש כי משה רבנו טעה כפי שפירשתי.

רבנו חננאל, דעתו מובאה בדברי הרמב"ן, לפסוק א':

והקרוב מן הדברים שנאמרו בזה, והוא טוב לדחות השואל, הם דברי רבנו חננאל שכתב כי החטא הוא אמרם (פסוק י') המן הסלע הזה נוציא לכם מים, וראוי שיאמרו יוציא ה' לכם מים, כדרך שאמרו (שמות ט"ז ח') "בתת ה' לכם בערב בשר לאכול" וגו', וכן בכל הנסים יודיעום כי ה' יעשה עמהם להפליא, ואולי חשבו העם כי משה ואהרן בחכמתם הוציאו להם מים מן הסלע הזה, וזהו "לא קדשתם אותי" (דברים ל"ב נ"א). ומעשה הראשון בצור אמר (שמות י"ז ו') "הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב", ושבעים הזקנים רואים עמוד הענן עומד על הצור והנס מתפרסם כי מעשה ה' הגדול הוא, אבל בכאן לא ראו דבר וטעו במאמר משה ואהרן. ויתכן שיאמר בזה "מעלתם בי" (דברים ל"ב נ"א), כי הנהנה מן ההקדש נקרא מעילה. וכן "מריתם פי" (להלן כ"ז י"ד), שהוא ציוה ודברתם אל הסלע לעיניהם, והטעם שאתקדש לעיניהם.

רמב"ם, שמונה פרקים פרק ד':

ואתה יודע, שאדון הראשונים והאחרונים, משה רבנו, כבר אמר עליו השם יתברך: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל" (במדבר כ', י"ב); "על אשר מריתם את פי למי מריבה" (שם, כ"ד); "על אשר לא קדשתם אותי" (דברים ל"ב, נ"א). כל זה. וחטאו, עליו השלום, הוא שנטה לצד אחד הקצוות במעלה אחת שבמעלות המידות, והיא הסבלנות. כאשר נטה לצד הרגזנות, באומרו: "שמעו נא המורים" (במדבר כ', י'), דקדק עמו הקדוש ברוך הוא: שיהיה אדם כמוהו מתרגז לעיני עדת ישראל, במקום שאין הרגזנות ראויה. וכגון זה באדם שכמותו חילול השם הוא, שכן תנועותיו כולן ודיברותיו, הכל למדים מהם וחומדים בהם האושר בעולם הזה ובעולם הבא. ואיך ייראו בו הרגזנות, והיא ממעשי הרעים כמו שביארנו. ואינה נובעת אלא מתכונה רעה שבנפש. אבל אמרו בעניין הזה: "מריתם את פי" אינו אלא כמו שאבאר. וזה, שלא היה מדבר עם עמי הארץ, ולא עם מי שאין להם מעלה, אבל עם קהל שהקטנה שבנשיהם הייתה כיחזקאל בן בוזי, כמו שזכרו החכמים. וכל מה שיאמר או יעשה, יבחנוהו. וכאשר ראוהו שהתרגז, אמרו: "ודאי אין הוא, עליו השלום, מאלה שיש להם פחיתות מידה! ולולא ידע שהאלוהים התאנף בנו על דרישת המים, ושאנחנו הכעסנוהו, יתברך, לא היה מתרגז". ואנו לא מצאנו לה' יתברך שהתרגז או שכעס בדברו אליו בעניין הזה; אלא אמר: "קח את המטה והקהל את העדה וגו'" (במדבר כ', ח'). והנה... התרנו ספק מספקי התורה, שנאמרו בו דברים רבים ונשאל פעמים רבות: "איזה חטא חטא?" וערוך מה שאמרנו אנחנו מול מה שנאמר בה. והאמת תעשה דרכה.

ר' יוסף אלבו, ספר העקרים מאמר ד' פרק כ"ב:

עיקר החטא על שהיה בענין ההוא מיעוט אמונה... שעיקר גדול בתורה ושורש האמונה שהוא מסתעף מאמונת ההשגחה שה' מכריח הטבע תחת רגלי המאמינים... וכן אמר ישעיה "מקים דבר עבדו..." ומי שיספק שה' לא ישלים דבר הנביא הוא כמטיל ספק בתורה ושורש משרשיה, כל שכן במקום שיש בו קידוש ה', שראוי לפרסם שהטבע משועבד לעשות רצון שומרי התורה. ... ועל זה נאמר "יען לא האמנתם בי", וכו' כי כששאלו המים – אילו היו משה ואהרן גוזרים שיבקע הצור, היה ה' בלי ספק "מקים דבר עבדו" והיה נקדש בזה לעיני כל העם. ובעבור שלא עשו כן משה ואהרן, אבל באו מפני הקהל כדמות בורחים אל פתח אהל מועד (כמו שפירש הראב"ע) כאילו אין להם עצה מה לעשות והיה זה בלי ספק חילול ה' וגורם מיעוט אמונה בו ובתורתו לרואים; לפיכך אמר "לא האמנתם", שאילו הייתם מאמינים, הייתם גוזרים על הטבע שישתנה, כדי שיתקדש שמי על ידיכם... והם, עליהם השלום, אף על פי שעשו זה לרוב ענוותנותם, שלא היו רוצים ליטול עטרה לעצמם מבלי מצוות ה', מכל מקום נחשב להם לעוון ולמיעוט אמונה, מפני חילול ה' שנמשך מזה... ולזה תמצא יהושע כשנצטרך לכמו זה - לא המתין ליטול רשות מה' אבל נשען על ה' שיעשה רצונו, ומעצמו אמר "שמש בגבעון דום"... וקיים ה' דברו... וכן אמר אליהו (מלכים א' י"ז): "חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי..."

שד"ל:

משה רבנו חטא חטא אחד, והמפרשים העמיסו עליו שלושה עשר חטאים ויותר, כי כל אחד מהם בדה מלבו עוון חדש... אשר על כן נמנעתי מהעמק החקירה בדבר זה, מיראה שמא יצא לי פירוש חדש ונמצאתי גם אני מוסיף עוון חדש על משה רבנו. והנה לשעבר נחה דעתי בדעת רמבמ"ן, שהיה החטא במה שפחדו מהקהל וברחו מפניהם אל אהל מועד, ובפרט כי מצאתי כמחשבתו כן חשבו חכמים אחרים לפניו... האחד בעל מנחה בלולה וזה לשונו: חטא משה מפורסם בפסוק ו': "ויבא משה ואהרן מפני הקהל..." כי תמורת שהיה להם להוכיח את ישראל ולעמוד בפרץ באמור להם: מדוע תריבו את ה', הידו תקצר?! – נסתרו אל פתח אהל מועד כמו בורחים; ואילו עמדו בפרץ היה שם שמים מתקדש. עד כאן דעת בעל מנחה בלולה.
ואף על פי שגם אני בפירוש הזה בחרתי ט"ו שנה ושיבחתיו לפני תלמידי, מכל מקום הנני רואה עתה, כי אין משמעות הפסוקים מסכמת עם הפירוש הזה. כי הנה ה' לא הוכיחם כלל על אשר פחדו, ומילות "על אשר מריתם את פי" (פסוק כ"ד) לא יתיישבו לפי הדעה הזאת, אלא בדוחק גדול... והנני רואה עתה, כי משמעות הכתובים אינה אלא כפירוש רש"י וכל הקדמונים, שהיה ציווי ה' שידברו אל הסלע וכמו שכתב בעל עקדת יצחק שהיה להם לאמר: כה אמר ה': הסלע! תנה מימיך! הן אמת כי אין הנס גדול בדיבור מבהכאה, כי הכל שווה אצל הסלע, אבל מכל מקום לעיני ההמון, הדיבור אל הסלע היה מתמיה יותר והיה שם שמים מתקדש יותר... (עד כאן דברי שד"ל)