תלונת ישראל

הערה: לשאלות כלליות לפרק זה עיין בגיליונות בהעלותך תש"ז א', תש"י א'.

השווה:

פסוק א'      

"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'
וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ..."

פסוק י'           

"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה..."

פסוק ו'

"...אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ"

רש"י:

ד"ה אל המן עינינו: מן בשחר, מן בערב.

רמב"ן:

ד"ה נפשנו יבשה:... ואמרו בלתי אל המן עינינו - שאפילו המזון אשר אנו חיים בו איננו בידינו שתהיה נפשנו דשנה ושבעה בו, אבל נתאווה לו ונישא עינינו אליו בכל עת כי באולי יבוא לנו, והנה אין כל בלתי תוחלת המן. אמרו המשל הידוע (יומא ע"ד ב'), אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. וסיפר הכתוב כמה מעלות במן, ואמר שטעמו כטעם לשד השמן, להגיד כי נפש אוכליו לא תיבש, כי הוא ילחלח וירוה ותהיה נפש אוכליו כגן רוה וכמוצא מים.

פסוק י'

"וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע"

ר' יצחק קארו (מקאשטיליא, דודו של ר' יוסף קארו בעל שולחן ערוך) בספרו תולדות יצחק:

מה שאמרו (פסוק ד') "מי יאכילנו בשר" יש בו משוחת משתי הבנות: א: שהייתה להם תאווה לאכול בשר. ב: שחוץ מן התאווה היו חושבים שאין יכולת בה' יתברך לתת להם בשר, כאמרם: "מי יאכילנו" – כלומר: אין יכולת בשום נמצא, ואף אין יכולת בהבורא, לתת להם בשר. והקב"ה הבין האמת כמו שאמר אסף המשורר (תהלים ע"ח י"ח-י"ט) "וינסו אל בלבבם לשאול אוכל לנפשם וידברו באלוקים אמרו: היוכל אל לערוך שולחן במדבר?" אבל משה לא הבין אלא פשט העניין שהיה להם תאווה לאכול בשר.