"המראות הצובאות"

פסוק ח'

"וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד"

ראב"ע:

ובי"ת "במראות" תחת מ"ם כי נכון הוא בלשון הקודש כמו (ויקרא ח' ל"ב) "והנותר בבשר ובלחם..."

ורמבמ"ן, בבאור חולק עליו וקובע שיש הבדל בין "במראות" ובין אילו נאמר "ממראות".

פסוק ח'

"בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ"

תנחומא פקודי ט':

אתה מוצא בשעה שהיו ישראל בעבודת פרך במצרים, גזר עליהם פרעה שלא יהיו ישנים בבתיהם ושלא יהיו משמשין מטותיהם. אמר ר' שמעון בן חלפתא: מה היו בנות ישראל עושות? יורדות לשאוב מים מן היאור והקב"ה מזמין להם דגים קטנים בתוך כדיהם והן מוכרות ומבשלות מהן ולוקחות מהן יין והולכות לשדה ומאכילות את בעליהן שם. משהיו אוכלים ושותים נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהם. זאת אומרת: "אני נאה ממך", וזה אומר: "אני נאה ממך" – ומתוך כך היו מרגילין עצמן לידי תאוה ופרין ורבין והקב"ה פוקדן לאלתר שנאמר "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד" (שמות א' ז') וכתיב בהן "ותמלא הארץ אותם..." "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרץ" בזכות אותן המראות שהיו מראות לבעליהן ומרגילות אותן לידי תאוה מתוך הפרך - העמידו כל הצבאות, שנאמר (שמות י"ב) "יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים" ונאמר (י"ב נ"א) "הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם".   
כיוון שאמר לו הקב"ה למשה לעשות את המשכן עמדו כל ישראל ונתנדבו: מי שהביא כסף ומי שהביא זהב או נחושת ואבני שוהם ואבני מילואים – הביאו בזריזות הכל. אמרו הנשים: מה יש לנו ליתן בנדבת המשכן? עמדו והביאו את המראות, והלכו להן אצל משה.
כשראה משה אותן המראות זעף בהן. אמר להן לישראל: "טלו מקלות ושברו שוקיהן של אלו. המראות למה הן צריכין?!"
אמר לו הקב"ה למשה: "משה! על אלו אתה מבזה? המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים! טול מהם ועשה מהן כיור נחושת וכנו לכהנים שממנו יהיו מתקדשין. שנאמר (ל"ח ח') "ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראות הצובאות אשר צבאו" – באותן המראות שהעמידו את כל הצבאות האלו.

עיין בדברי רש"י, ושים לב כיצד קיצר ועיבד דברי המדרש הנ"ל:

ד"ה במראות הצובאות אשר צבאו פתח אוהל מועד: בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר (שיר השירים ח' ה') "תחת התפוח עוררתיך", וזהו שנאמר במראות הצובאות. ונעשה הכיור מהם, שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו את שקינא לה בעלה ונסתרה, ותדע לך, שהן מראות ממש, שהרי נאמר (שמות ל"ח כ"ט-ל') "ונחשת התנופה שבעים ככר" וגו', "ויעש בה" וגו', וכיור וכנו לא הוזכרו שם, למדת שלא היה נחושת של כיור מנחושת התנופה, כך דורש רבי תנחומא, וכן תרגם אונקלוס במחזית נשיא, והוא תרגום של מראות מירידויר"ש בלעז [מראות]. וכן מצינו בישעיה (ישעיה ג' כ"ג) והגליונים, מתרגמינן ומחזיתא.

ראב"ע:

וטעם הצובאות כי משפט כל הנשים להתייפות לראות פניהם בכל בוקר במראות נחושת או זכוכית לתקן הפארים שעל ראשיהם, הם הנזכרים בספר ישעיה (ישעיה ג' כ'), כי מנהג ישראל היה כמנהג ישמעאל עד היום. והנה היו בישראל נשים עובדות ה' שסרו מתאוות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה, כי אין להם צורך עוד להתייפות. רק באות יום יום אל פתח אוהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצוות. וזהו אשר צבאו פתח אהל מועד, כי היו רבות. ולא הזכיר הכתוב מידת הכיור, כאשר הזכיר מידת הכיורים שעשה שלמה. רק נעשה בכל המראות שהביאו. והכן, שהוא המכונה, לעולם הוא כמידת הכיור וכן המשפט.