התוודעות יוסף לאחיו

הערה: לניתוח נאומו של יהודה (מ"ד י"ח-ל"ד) עיין גיליונות ויגש תש"י - תשי"א.

ר' יצחק מוינא, בעל אור זרוע (1200-1270) שואל:

תימה, צדיק גדול כיוסף ציער את אביו ולא הודיעו מיד כי הוא חי ושליט בכל הארץ?

ותמהו בשאלה זו כל המפרשים.

ועיין לשאלה זו:

רמב"ן, פרק מ"ב פסוק ט':

ד"ה ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם: עליהם, וידע שנתקיימו שהרי השתחוו לו, לשון רש"י. ולפי דעתי שהדבר בהפך, כי יאמר הכתוב כי בראות יוסף את אחיו משתחוים לו זכר כל החלומות אשר חלם להם וידע שלא נתקיים אחד מהם בפעם הזאת, כי יודע בפתרונם כי כל אחיו ישתחוו לו בתחילה מן החלום הראשון, והנה אנחנו מאלמים אלומים, כי 'אנחנו' ירמוז לכל אחיו אחד עשר, ופעם שנית ישתחוו לו השמש והירח ואחד עשר כוכבים מן החלום השני, וכיון שלא ראה בנימין עמהם חשב זאת התחבולה שיעליל עליהם כדי שיביאו גם בנימין אחיו אליו לקיים החלום הראשון תחילה. ועל כן לא רצה להגיד להם אני יוסף אחיכם, ולאמר מהרו ועלו אל אבי וישלח העגלות כאשר עשה עמהם בפעם השניה, כי היה אביו בא מיד בלא ספק. ואחרי שנתקיים החלום הראשון הגיד להם לקיים החלום השני. ולולי כן היה יוסף חוטא חטא גדול לצער את אביו ולהעמידו ימים רבים בשכול ואבל על שמעון ועליו, ואף אם היה רצונו לצער את אחיו קצת איך לא יחמול על שיבת אביו, אבל את הכל עשה יפה בעתו לקיים החלומות כי ידע שיתקיימו באמת. גם הענין השני שעשה להם בגביע לא שתהיה כוונתו לצערם, אבל חשד אולי יש להם שנאה בבנימין שיקנאו אותו באהבת אביהם כקנאתם בו, או שמא הרגיש בנימין שהיה ידם ביוסף ונולדה ביניהם קטטה ושנאה, ועל כן לא רצה שילך עמהם בנימין אולי ישלחו בו ידם עד בדקו אותם באהבתו. ולזה נתכוונו בו רבותינו בבראשית רבה (צ"ג ט'): "אמר רבי חייא בר' אבא כל הדברים שאתה קורא שדיבר יהודה בפני אחיו עד שאתה מגיע ולא יכול יוסף להתאפק היה בו פיוס ליוסף פיוס לאחיו, פיוס לבנימין. פיוס ליוסף, ראה היאך נותן נפשו על בניה של רחל וכו'".
וכן אני אומר שכל העניינים האלה היו ביוסף מחכמתו בפתרון החלומות, כי יש לתמוה אחר שעמד יוסף במצרים ימים רבים והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים, איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו, כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים, ואילו היה מהלך שנה היה ראוי להודיעו לכבוד אביו, ויקר פדיון נפשו ויפדנו ברוב ממון. אבל היה רואה כי השתחויית אחיו לו וגם אביו וכל זרעו אתו, אי אפשר להיות בארצם, והיה מקווה להיותו שם במצרים בראותו הצלחתו הגדולה שם, וכל שכן אחרי ששמע חלום פרעה שנתברר לו כי יבאו כלם שמה ויתקיימו כל חלומותיו.

פרק מ"ה פסוק כ"ז:

ד"ה וידברו אליו את כל דברי יוסף: יראה לי על דרך הפשט שלא הוגד ליעקב כל ימיו כי אחיו מכרו את יוסף, אבל חשב כי היה תועה בשדה והמוצאים אותו לקחוהו ומכרו אותו אל מצרים, כי אחיו לא רצו להגיד לו חטאתם, אף כי יראו לנפשם פן יקצוף ויקללם, כאשר עשה בראובן ושמעון ולוי (בראשית מ"ט ג'-ז'). ויוסף במוסרו הטוב לא רצה להגיד לו, ולכך נאמר: "ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר" וגו', ואלו ידע יעקב בענין הזה היה ראוי להם שיחלו פני אביהם במותו לצוות את יוסף מפיו, כי ישא פניו ולא ימרה את דברו, ולא היו בסכנה ולא יצטרכו לבדות מלבם דברים.

ועיין גיליון ויחי תשי"א שאלה ה'.

נשאל בספר שמן המור לר' אברהם פלאהם (במאה ה-19):

העירני על כך אבי מורי – יפלא על יהודה, אם היה לו טענות נגד יוסף על דבר בנימין, מדוע שתק תחילה והודה ואמר (מ"ד ט"ז – סוף פרשת מקץ) "הננו עבדים לאדוני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו", והנה הסכים על המשפט. ואחר אשר שמע מפי יוסף, כי הוא רוצה להתחסד עמהם ולהקל הדין (מ"ד י"ז) "אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם" – אז יצא עליו בטענות "ויגש אליו יהודה..."

פסוק י"ח

"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה"

אברבנאל מקשה:

מה עניין זאת ההגשה, והלא יהודה היה מדבר עמו קודם זה ולפניו היה עומד, ומאין ניגש ואנה ניגש?                                  

מלבי"ם, באילת השחר (הקדמתו לפירושו לויקרא) כלל תל"ד:

יש ההבדל בין 'קרב' ובין 'נגש', שהקריבה היא בשניים שווים, וההגשה היא בקטן לפני גדול, ובכל מקום שיש בו טורח או מורא. (ו"מקריב" "מגיש" לגבי קרבן, מובדלים במה ש"מקריב" מורה על קרבן קבוע ו"מגיש" מורה על קרבן בלתי קבוע).

פרק מ"ה פסוק א'

"וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו
וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי
וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו"

תנחומא ויגש ה':

אמר ר' שמואל בר נחמן: לסכנה גדולה ירד יוסף, שאם הרגוהו אחיו, (=ירצו אחיו להרגו), אין כל בריה בעולם יכולה להצילו ואין כל בריה תובעו. אלא כך אמר יוסף בלבו: מוטב שאהרג ולא אבייש אחיי בפני המצרים.