תפילת משה

הסבר מה המשותף לשתי תפילות אלה ומה השונה?

נסה להסביר את השוני שבדברי הבקשה מתוך השוני שבאופי החטא של ישראל שם ופה!

מה הסיבה לשינוי הכינויים שבהם נקראו ישראל בתפילה ההיא, ומה הסיבה שלא נשתנה כינויָם ונשאר "העם הזה" גם בדברי ה' וגם בדברי משה?

השווה לפסוקנו גם:

בראשית ל"ז י"ט

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא"

בראשית ל"ז כ"ו

"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ"

שים לב לשינוי הכינויים ליוסף

וכן שמואל ב' י"ג ח'

"וַתֵּלֶךְ תָּמָר בֵּית אַמְנוֹן אָחִיהָ וְהוּא שֹׁכֵב..."

שמואל ב' י"ג י"א

"וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו לֶאֱכֹל וַיַּחֲזֶק בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי"

שמואל ב' י"ג י"ז

"וַיִּקְרָא אֶת נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ וַיֹּאמֶר שִׁלְחוּ נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ"

שים לב לכינויים בהם הוא מכנה את תמר

וכן ירמיהו ה' כ"ו-כ"ט

פסוק י"ד

"הִנְנִי נֹתֵן דְּבָרַי בְּפִיךָ לְאֵשׁ וְהָעָם הַזֶּה עֵצִים וַאֲכָלָתַם"

פסוק כ"ג

"וְלָעָם הַזֶּה הָיָה לֵב סוֹרֵר וּמוֹרֶה  סָרוּ וַיֵּלֵכוּ"

פסוק כ"ו

"כִּי נִמְצְאוּ בְעַמִּי רְשָׁעִים"

פסוק ל"א

"הַנְּבִאִים נִבְּאוּ בַשֶּׁקֶר וְהַכֹּהֲנִים יִרְדּוּ עַל יְדֵיהֶם וְעַמִּי אָהֲבוּ כֵן וּמַה תַּעֲשׂוּ לְאַחֲרִיתָהּ"

הסבר, מתי מכנה הנביא את ישראל בשם "העם הזה", ומתי יכנם בשם "עמי"? מה רצונו להבליט על ידי שינוי זה?

מהו הכלל הסגנוני שתוכל לקבוע על פי כל הדוגמאות האלה?

ענה לשאלתו בעזרת דברי יחזקאל ל"ו י"ז-ל"ו.

(הסבר במה מחללים ישראל את שם קדשו בגויים – בפסוקים כ'-כ"א-כ"ב-כ"ג).

השווה לפסוקנו בתפילת משה את דברי ה' בהאזינו:

דברים ל"ב כ"ו

"אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר"

ודברי הרמב"ן, שם:

והטעם בטענה הזאת איננו כרוצה להראות כוחו בין משנאיו... אבל ה' ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו, ושם הרשות בידו להיטיב או להרע. וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם, לא נשאר רק העם הזה לשמו ופרסם בהם האותות והמופתים, כי הוא אלוקי האלוקים, ונודע בזה לכל העמים. והנה אם ישוב ויאבד זכרם (של ישראל) ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם... והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי, שלא יישאר בהם יודע את בוראו – רק מכעיס לפניו. ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם, שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים, כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים.
ולכך הזכיר משה בתפילתו: "ואמרו הגויים אשר שמעו את שמעך לאמר: מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ וישחטם במדבר" – וה' יתברך הודה לו בזה, ויאמר ה': "סלחתי כדבריך".

איזה משני הפירושים הנ"ל הולך בעקבות ראב"ע ורשב"ם?

ראב"ע:

ד"ה יגדל נא: קרוב מאריכות אפים כי כל מי שהוא ארך אפים יש לו כוח גדול לשבור כעסו, והעד כאשר דיברת שאתה ארך אפים...

רשב"ם:

ד"ה יגדל נא: להאריך אפך, כדכתיב "טוב ארך אפים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר".

מה ההבדל בין שני הפירושים?

איזה משניהם נראה לך קרוב יותר לפשוטו של מקרא ומדוע?

פרש את המילים המסומנות בקו והסבר, מה הקושי בפסוקים הנ"ל שאותו רצה ליישב?