"וביום השמיני ימול"

בטעם מצוות מילה נאמרו דעות שונות, והנה אחדות מהן:

רמב"ם, מורה נבוכים מאמר ב' פרק מ"ט:

...ויש במילה עוד עניין אחד, צריך מאוד, והוא שיהיה לאנשי זאת האמונה כולם, רצוני לומר מאמיני ייחוד השם, אות אחד גשמי שיקבצם; ולא יוכל מי שאינו מהם לומר שהוא מהם – והוא נכרי. כי פעמים יעשה האדם כן, כדי להגיע אל התועלת או כדי להתנכל אל אנשי זה הדת. אך זה הפועל – כלומר המילה – לא יעשהו אדם בו ובבניו רק מתוך אמונה אמיתית, כי אין זה שרט בשוק או כוויה בזרוע – אבל עניין שיהיה קשה מאוד.
וידוע גם כן רוב האהבה והעזר הנמצא באנשים, שהם כולם בסימן אחד, ושהוא על צורת הברית, וכן זאת המילה הוא ברית אשר כרת אברהם אבינו על אמונת ייחוד השם, וכן כל מי שימול, ייכנס בברית אברהם להאמין הייחוד "להיות לך לאלוהים ולזרעך אחריך" (בראשית י"ז ז').

(ולזה הטעם כתב בעל עקדת יצחק:

התועלת השני אשר יהיה לכל בני ברית אות והשם נפלא בכולם להתקשר כולם בקשר אהבה נוספת על כל זולתם בו יעזרו זה מזה לכל צורכי חייהם, אשר זהו הטוב וההכרחי לאדם בכל כוחותיהם... והנה לפי שרצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל ולהרבות להם תורה ומצוות, אשר לקיומן צריכים מאוד להיעזר אלו מאלו נוסף על יתר העניינים, היה מהחכמה האלוקית לסקרם כולם בסקרא אחת (=לסמנם בצבע אחד, כגון "חוט הסקרא" – פס בצבע בהיר שהיה מקיף את המזבח). בסיקא אחת אלוקית תהיה סיבה עצומה להוסיף ולתווך השלום ביניהם, להיות להם לב אחד, לקרוא כולם בשם אלוקיהם אשר הוא בעל בריתם ונושא חותמן וישמרו ברית שלום זה לזה ולא יבגדו זה בזה, כמו שאמר הנביא (מלאכי) "הלא אב אחד לכלנו... מדוע נבגוד איש באחיו?" והדמיון והיחס מהוה אהבה וכל שכן שומרה... ומזה העניין כבר דיבר הרב המורה בפרק מ"ט מהשני (מאמר ב'), אלא שהוספנו על דבריו.)

וזה גם כן עניין חזק כראשון (כטעם שהביא הרמב"ם לפני כן ולא הועתק בגיליון) בטעם המילה, ואפשר שהוא יותר חזק מן הראשון, ושלמות זאת התורה וקיומה לא תושלם כי אם במילה.
ויש בהיותה בימי הקטנות שלוש חכמות:
הראשונה, שאילו הונח קטן עד שיגדל - אפשר שלא היה עושה.
והשני, שלא יכאב בכאב גדול לרכות עורו וחולשת דמיונו, כי הגדול יפחד וירעד מן העניין שידמה היותו קודם היותו.
והשלישית, שהקטן יבוזו לו יולדיו בעת לידתו, שעדיין לא התחזקה הצורה הדמיונית המביאה לאהוב אותו יולדיו, כי הצורה הדמיונית נוספת תמיד בראיה, והיא גדלה עד גדולתו – כי אין אהבת האב והאם את הבן בעת לידתו כאהבתם אותו והוא בן שנה, ולא אהבת בן שנה כאהבת בן שש. ואילו הונח שנתיים ושלוש היה מביא לבטל המילה, לחמלת האב ואהבתו אותו. אבל סמוך ללידתו הצורה ההיא הדמיונית חלושה מאוד, וכל שכן אצל האב אשר הוא מצווה בזכות המצוה.

רמב"ן, בראשית י"ז ט':

ד"ה ואתה את בריתי תשמור: ואמרו טעם המילה, ששם זיכרון באבר התאווה רב המהומה והחטא, לבל ישתמשו בו רק במצוה ובמותר.

ספורנו, בראשית י"ז ט':

ד"ה לאות ברית: זיכרון תמידי ללכת בדרכיו כחותם האדון בעבדו.

בראשית י"ז י"ג:

ד"ה בבשרכם: וזה כי בהיות אות הברית בזה האיבר המסבב נצחיות המין, יורה על הנצחיות המכוון בברית. ובהיותו איבר התולדה יורה האות אשר בו על המשך הברית על הבנים.

עקדת יצחק, שער י"ח:

התועלת הרביעית, מצד המהות עצמה וזה... שהעור הזה הוא סיבה גדולה לבוא בו אל ההפסד לסיבת עיפוש הזרע המתקבץ בו, עד שכמה פעמים הוצרכו לימול הרבה ערלים שלא לשמה. ומילה בזמנה בלי ספק מצלת מכל נגע ומחלה.
והתועלת השישי הוא בבחינת עשייתה, וזה כי מבלעדי כל התועלות המיוחדים שנזכרו, יש תועלת גדול, מצד היותה נעשית במצוות הבורא כאחת מכל המצוות אשר הורה בה, שלא נעשית לתכלית מהתכליות האנושיות, אשר יעשה האדם לרצון שכלו או על פי בחירתו, כי אף על פי שנמשכו ממנה כל התועלות הנזכרים, לא מפני זה יתעורר האדם כלל לעשותה, אם לא מפני היותה מצווה אלוקית, אשר לזה נאמר בה (בראשית י"ז) "התהלך לפני ה' והיה תמים", והוא מה שאמר בו ר' מאיר (נדרים י"ד):
גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, שנאמר: (ירמיהו ל"ג) "אם לא בריתי – יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", שהיא בבחינת עשייתה מכלל המצוות אשר היו סיבה לבריאת שמים וארץ. 
והוא בכלל מאמר ר' עקיבא: (תנחומא תזריע ה') ... ומה שאתה אומר: למה אינו יוצא מהול (למה אין הולד נולד מהול)? לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא את המצוות לישראל, אלא לצרף אותם בהם. ולכך אמר דוד (תהילים י"ח): "כל אמרת ה' צרופה".

פסוק ג'

"וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל..."

שבת קל"ב א':

"ביום" ואפילו בשבת.

ספרא שמיני י"א:

ביום השמיני ימול אפילו בשבת. ומה אני מקיים "מחלליה מות יומת"!
בשאר כל המלאכות חוץ מן המילה.

יומא פ"ה ע"א:

וכבר היו ר' ישמעאל ור' עקיבא ור' אליעזר בן עזריה מהלכין בדרך ולוי הסדר ור' ישמעאל בנו של ר' אליעזר בן עזריה מהלכין אחריהם. נשאלה שאלה זו בפניהם: מניין לפיקוח נפש שדוחה את השבת? נענה ר' אלעזר ואמר: ומה מילה, שהיא אחד ממאתים וארבעים ושמונה אברים שבאדם שבאדם דוחה את השבת – קל וחומר לכל גופו, שדוחה את השבת.

פסוק ג'

"וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל"

ירושלמי קדושין א' הלכה ז':

מכאן שהאב מצווה על בנו למולו.

ראב"ע:

ד"ה ימול: מבניין נפעל, כמו (תהילים ק"א) "לא יכון" ויהיה מגזרת "מולים היו" (יהושע ה' ח'), וייתכן להיותו חסר נו"ן מגזרת "ונמלתם" (בראשית י"ז י"א) כמו "איש כי ידור נדר" (במדבר ל' ג') ויחסר המל כמו אביו או בית דין.