חטא נדב ואביהו

פסוק א'

"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם"

ספרא כ"ד:

"ויקחו בני אהרן" אף הם בשמחתם כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה. "ויקחו" – אין קיחה אלא שמחה. "נדב ואביהוא" מה תלמוד לומר "בני אהרן"? – שלא חלקו כבוד לאהרן. "נדב ואביהוא" – לא נטלו עצה ממשה. "איש מחתתו" – מעצמם יצאו ולא נטלו עצה זה מזה.

השווה שני הפירושים הבאים לדברי ספרא אלה:

ר' נפתלי הרץ ויזל, הבאור לויקרא י' א':

נדב ואביהוא גדולי עולם היו וחלילה להם לעבור בזדון את פי ה', אבל מרב שמחה נתערבבה דעתם ליכנס לפנים להקטיר כל אחד קטורת סמים דקה, ולא נצטוו מפי משה, אלא מדעתם עשו, וזהו "אשר לא ציוה אותם", אבל האש שנטלו היה מן המזבח החיצון כמשפטו בכל יום... ואין "אש זרה" הנאמר כאן אש ממש, אלא כמו "אשה ריח ניחוח" – שעניינו מאכל אש, כאילו אמר "מתנת אש זרה שלא נצטוו עליה"... וטעם שלא אמר "קטורת זרה", כמו שתרגם אונקלוס "קטורת סבוסמין נוכראי" – ממרקחת סמים זרים, כי על זה לא עברו, כי הם הקטירו קטורת כשרה, ששמו אש במחתה ונתנו עליה קטורת, ולא נזכרה מתנת אש כזו בתורה לבד מיום הכיפורים שמקטיר כהן גדול קטורת כזו לפני ולפנים, ועדיין לא נאמרה להם פרשת יום הכיפורים, שהרי נאמר בה (פרק כ') "אחרי מות שני בני אהרן". וזהו שפירש "אשר לא ציוה אותם", שלא ציוה ביום זה קטורת כזו, וזוהי הזרות. ולא שעברו על לאו (פרק כ') "ולא יבוא בכל עת אל הקודש" שעדיין לא הוזהרו עליו.
אבל היה ראוי לקדושי עליון כנדב ואביהוא להיות צנועים, באמרו "והצנע לכת עם אלוקיך" (מיכה ו' ח') ולירא מגשת אל הקודש אם לא נקראו לבוא שם, ולבלתי הביא מתן אש מדעת עצמם... לא שעברו חלילה על לאו מפורש שבתורה, וכל שכן שלא עברו על מצוות משה, שציוה מפי הגבורה שלא להעביר אש במשכן ביום זה כדי שיתקדש שם שמים באש מן השמים, אלא מעולם לא ציוה משה כן, ואין זכר בכתוב מעניין זה... לא חטאו שני גדולים הללו לעבור על אחת מן האזהרות המפורשות, רק עברו גבול המוסר והצניעות, ובעבור גדולתן נחשב להם לעוון ומתו. שוב ראיתי בתורת כהנים שאמרו רבותינו: "כיון שראו אש חדשה, עמדו להוסיף אהבה על אהבה" וזה כדברינו שמרב שמחה – הוסיפו אהבה על אהבה לשרת לפני ה' בקטורת חדשה נוסף על קרבנות החינוך שהקריבו בו ביום.

שמשון רפאל הירש:

"בני אהרן נדב ואביהוא" – ולא נטלו עצה מאביהם, או דוקא מפני שהיו בני אהרן, ראו עצמם בני חורין מליקח עצה, היו נדב ואביהוא רק שנים מאישי האומה, ולא שאלו את רועה האומה, משום שייחסו ערך רב לאישיותם. "איש מחתתו" – כל אחד פעל על דעת עצמו, ולא נטלו עצה זה מזה. בוודאי הייתה כוונתם כשרה, הרי גם לאחר המעשה נקראו מפי הגבורה "קרובי" – ולדברי הספרא "הוסיפו אהבה על אהבה", אבל העובדה שברגע הגדול של שמחת האומה כולה ראו צורך לעצמם לקרבן יחיד, לקרבן משלהם, מוכיחה שלא שרתה עליהם הרוח הנכונה של כהן בישראל, אשר אינו אלא חלק של כלל ישראל, ורק בתוך הכלל ולמען הכלל ניתנה לו עמדתו בפני אלוקיו. ההקרבה וההקטרה הזו, וכן אולי לא היו המקריבים אסורים בהקרבה באותו יום – דיו העדר הציווי (- "אשר לא צוה אותם") על ההקרבה להפכה לאיסור גמור. אין דבר, אין פרט בכל פרשת הקרבנות, שרשאי המקריב לטפל בו על פי טעמו הסובייקטיבי; אפילו קרבנות נדבה – חובה עליהן להיותן נשמרות ונעשות בכל הגדרים והסדרים החלים עליהם. קרבת האלוקים שהאדם רוצה להגיע עדיה בהקריבו קרבן, תושג רק על ידי ההקשבה לקול האלוקים, על ידי עשיית רצונו וקבלת עול מלכותו. זוהי אחת הנקודות שבהן יהדות ועכו"מיות מתנגדות זו לזו ניגוד גמור. העכו"מיות שואפת על ידי קרבנותיה להפעיל את האלוקות, שתסייע לאדם להשיג מאוויו. קרבנו של היהודי משמעותו, שעם קרבנו יקריב היהודי את עצמו לעמוד לשרת לפני ה' לשעבד רצונו לרצון קונו. לפיכך כל הקרבנות אינן אלא נוסחאות של דרישות אלוקיות אשר המקריב מקבלן על עצמו בהקריבו קרבנו, על מנת שתהיינה נר לרגליו בדרך חייו. קרבנות שאדם בודה מלבו הן לפי זה ממיתים את האמת, שתעודתה לפרוש ממשלתה על האדם באמצעות הקרבן, בעוד שהקרבנות שבדו מלבם בני אדם מושיבים לכיסא את הסובייקטיביזם השרירותי בשטח, אשר רק הציות והמשמעת לקדוש ברוך הוא יכירם מקומם... לא בדרכי פולחן חדישים לפי האופנה (במקור Erfindungen gottesdienstlicher Novitaeten), כי אם בהגשמת רצון בוראו הנאמר בתורתו יצדק הכהן בפעולתו.

פסוק ג'

"בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ"

בבא קמא נ' ע"א:

מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור גדול, באו והודיעו את ר' חנינא בן דוסא. שעה ראשונה אמר להם: "שלום"

(רש"י:

תעלה)

ושעה שניה אמר להם: "שלום". שלישית אמר להם: "עלתה!"

(רש"י:

כבר עלתה ודאי, דפשיטה ליה דלא תמות שם)

... אמרו לו: "נביא אתה?" אמר להם: "לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך אמרתי: דבר שאותו צדיק מצטער בו

(רש"י:

לחפור בורות לעולי רגלים)

ייכשל בו זרעו?" אמר רב אחא: "אף על פי כן מת בנו בצמא! שנאמר (תהילים נ,ג): "וסביביו נשערה מאד", מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה"

(רש"י:

ד"ה עם סביביו: צדיקים הדבקים בו).

ר' נחוניא אמר מהכא (תהילים פ"ט): "אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו."

ילקוט שמעוני ב' תש"כ (תהילים נ' ג'):

"יבוא אלוקינו ואל יחרש, אש לפניו תאכל וסביביו נשערה מאד".
מידת בשר ודם מוראו על הרחוקים יותר מעל הקרובים, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כך, מוראו על הקרובים יותר מעל הרחוקים, שנאמר "בקרובי אקדש" וכתיב "וסביביו נשערה מאד" – ואומר (תהילים פ"ט): "אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו".

פסוקים ב'-ג'

"וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן"

רשב"ם:

ד"ה וימותו לפני ה': ומיד דכששמע אהרן, היה רוצה להניח העבודה ולהיאבל על בניו.

ד"ה ויאמר משה אל אהרן: "אל תתאבל ואל תבכה ואל תחדל מן העבודה, כי הדבר הזה אשר אני אומר לך –
הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש: בכהנים גדולים הקרובים אלי לשרתני אני רוצה להתקדש, ולא שיתחלל שמי ועבודתי, שכן אמר לי הקדוש ברוך הוא (ויקרא כ"א): "והכהן הגדול מאחיו את ראשו לא יפרע ואת בגדיו לא יפרום, ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלוקיו" - הא אם לא יצא – קידש! – ואין מוקדם ומאוחר בתורה – ולכך אל תניח העבודה, שאתה כהן גדול, ולא תצא ולא תחלל, אלא יתקדש הקדוש ברוך הוא ועבודתו על ידך".

ד"ה ועל פני כל העם אכבד: זהו כבוד שכינה, שרואה (הכהן) בניו מתים – ומניח אבלו בעבודת בוראו.