"ועשה בצלאל ואהליאב..."

רש"ר הירש, מעיר לשתי פרשות אלה ויקהל-פקודי (ל"ו ח'):

נשים אל לבנו שהמשכן לכל חלקיו אינו אלא סמל, וששום דבר אין לו קיום סמלי אלא אם כן נעשה בכוונת מכוון לשם תכלית סמלית זו – נשים אל לבנו, שאפילו ה"כתב והמכתב" שהם כל כך סמליים, עד שאין להם שום מובן אחר מאשר המסומל על ידם, בכל זאת מותנה שימושם בקודש בכוונת הסופר בכתבו, על שלספר תורה יש קדושת ספר תורה, אך ורק כשנכתב בכוונה "לשם קדושת ספר תורה", יתר כל כן, בכתיבת האזכרות (שמות הקדושים) צריכה כוונת הסופר לכתבם "לשם קדושת השם" להיות מבוטאת בפיו בשעת כתיבתם ולפחות עליו לשוותה נגד עיניו תמיד; נשים עוד על לבנו, כי כוונת הנרמז בכלי המשכן תנאי הכרחי הוא לאמיתות פירושה הסמלי פי כמה וכמה, מאחר שכלים אלה: ארון, שולחן, מנורה, יריעות, בגדים, קיימים מחוץ למשכן במציאות רגילה.

פרק ל"ו פסוק א'

"וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה"

והשווה:

פרק ל"א פסוק ו'

"וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה"

פרק כ"ח פסוק ג'

"אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה"

ברכות נ"ה ע"א:

אמר ר' יוחנן: אין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר (דניאל ב'): "יהב חכמתא לחכימין ומנדעא – ליודעי בינה". שמע רב תחליפא בר מערבא ואמרה קמיה דבי אבהו; אמר ליה: (שמות ל"א) "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה".

השווה:

פרק ל"ו פסוק ב'

"כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה..."

פרק כ"ה פסוק ב'

"כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ"

פסוק ג'

"וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה אֵת כָּל הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ..."

רמב"ן:  

הנה ביום אחד הביאו את כל הנדבה הזאת אל אוהל מועד שהוא של משה, והחכמים לקחו בו ביום מלפניו ולמחרת בהשכמה וכך בשני הביאו אליו עוד אל אוהלו נדבה. והוא ציווה אותם להביא את האומנים, עד שאמרו לו, שהם מרבים להביא. והייתה דים והותר... והזכיר הכתוב "מרבית העם להביא" לשבח את העם המביאים בנדבתם ואת האומנים בנאמנותם. וגם הנגיד עליהם משובח בזה, שהעביר קול במחנה למענם, כי אין לו חפץ בכספם וזהבם כשאר המושלים בעמים, כעניין שאמר: (במדבר ט"ז) "לא חמור אחד מהם נשאתי".