פרק כ"ט פסוקים מ"ב-מ"ו:
"... פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם. וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת-הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי. וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ְה' אֱ-לֹהֵיהֶם".
|
פסוקים אלו, החותמים את פרקנו, אופיים מיוחד ושונה מכל קודמיהם.
הסבר מה חשיבותם של פסוקים אלה, ולמה באו דווקא במקום הזה? |
ספר החינוך, (פרשת פנחס מצוה ת"א):
נצטווינו בעבודה זו התמידית, שהיא פעמיים ביום, בזריחת השמש למען נתעורר מתוך המעשה הזה ונשים כל לבנו וכל מחשבותינו לדבקה בה'. ואמרתי כמה פעמים, שהאדם נפעל וטבעו מתעורר לפי עסק מעשהו, ולכן בהיות האדם נכון בטבעו שצריך לתקן לו מזון פעמיים, ערב ובוקר, נצטווה שישים מגמתו ועסקו בעסק עבודת בוראו גם כן שתי פעמים, לבל תהיה עבודת העבד לעצמו יתירה על עבודתו לרבו. וכל זה למה? כדי לעורר רוחו וחפצו תמיד לזכור את בוראו...
אברבנאל:
ואמנם היו התמידין שבח ותודה לאל יתברך, לפי שהטובה במידות האדם היותו מכיר טובה לאשר היטיב עמו... והנה ישראל קיבלו ממנו יתברך שניים חסדים גדולים: האחד יותר גדול במעלה להיותו שלמות נפשי, שזכו אליו במעמד הר סיני, השני היה גופני ביציאת מצרים. וכדי שנודה על שני החסדים, ציווה שיקריבו שני כבשים, את האחד בבוקר כנגד מתן תורה, שהיה בבוקר שנאמר (שמות י"ט): "ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר", ואת השני כנגד יציאת מצרים לזכר הפסח, שנאמר (שמות י"ב): "וישחטו אותו... בין הערבים". כי לקח אותם הלשונות עצמם שנאמרו בסיפור החסדים. ולפי שנתן להם את המן עומר עשירית האיפה, ציווה שיביאו מנחת תודה עשירית האיפה, ולפי שביציאת מצרים ובמתן תורה קיבלו כבוד גדול ומעלה על כל האומות וכן קיבלו שמחה רבה, ציווה שתהיה מנחתם בלולה בשמן, שהוא מורה על הכבוד ונאמר "טוב שם משמן טוב"... וכן ציווה שינסך עליה יין לזכרון שמחתה, כי היין "ישמח לבב אנוש" (תהילים ק"ד)...
גם ראיתי בדברי חכם אחד מחכמי הדור דרך אחר: אנחנו מחויבים בכל יום לתת שבח והודיה לבורא על שני דברים שעושה עמנו בכל יום. האחד הוא החיות שמחיה אותנו בכל יום בוקר וערב וכמו שתיקנו בתפילת "אלהי נשמה..." והשני הפרנסה שמפרנס וזן אותנו ואת טפנו כמו שאמר (תהילים קמ"ה) "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו". והיה מן הראוי שעמו וחסידיו יהללוהו על זה בכל יום. ולכך ציווה בתמידין שיהיה כבש אחד בבוקר להודות לה' שיעיר את האדם בבוקר להחיותו, ושני בין הערבים, מפני נשמתו שהיא בידו נפקדת בלילה, כאילו הכבש הוא במקום המקריב עצמו, והוא מורה שגופו וכל כוחותיו מזומנים לעבודת יוצרו... ואמנם מנחתו ונסכו להודות לפניו על הפרנסה... ולפי שמיטב המזון האנושי הוא בבשר ובלחם, בשמן וביין, ציווה להביא הכבשים במנחה מן החיטים, ומן השמן ונסכו מן היין, להודות לפניו על תבואת גורן ועל תבואת יקב ועל הבעלי חי הביתיים...
| 1. |
מה ההבדל בין דרך פירושו של בעל ספר החינוך בטעם התמיד לבין דרכו של אברבנאל? |
| 2. |
מה ההבדל העקרוני בין שני הטעמים הניתנים באברבנאל? |
פסוק מ"ו
"וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם"
ראב"ע:
אז ידעו כי לא הוצאתי אותם מארץ מצרים, רק בעבור שיעשו לי משכן ושכנתי בתוכם, וזהו (שמות ג' י"ב) "תעבדון את האלוקים על ההר הזה".
| 1. |
כיצד מפרש הראב"ע את הל' של "לשכני"? |
| 2. |
מהו לדעתו היחס בין יציאת מצרים לבין בניין המשכן? |
| 3. |
מהו הקשר שבין פסוקנו ובין שמות ג' י"ב? |
| 4. |
היכן מצינו רעיון זה שוב בתורה? |
פסוק מ"ה
"וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים"
פסוק מ"ו
"וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם"
|
הסבר, מה יוסיף פסוק מ"ו על הנאמר כבר בפסוק מ"ה?
(לדברי העמק דבר:
ושמעלה גדולה יתירה שהובטחה להם בפסוק מ"ו על מה שהובטח להם בפסוק מ"ה).
היעזר בתשובתך בשמות ו' ו'-ז':
"... וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם
...וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם"
היעזר גם בפרקי אבות ג' י"ד:
חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום. |
שאלה קשה
שאלה קשה ביותר
