שיבת משה למצרים

פסוק י"ט

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם"

ראב"ע:

ד"ה ויאמר: אין מוקדם ומאוחר בתורה, ופירושו וכבר אמר, וככה (בראשית ב') "ויצמח ה' אלוקים מן האדמה", ורבים כאלה. הנה עתה בהשיבו את צאן יתרו אליו, הבטיחו ה' שילך בלי פחד למצרים, כי מת פרעה ועבדיו שהיו יודעים דבר המצרי. וזהו (ב' כ"ג) "וימת מלך מצרים", שכל הימים שהיה חי לא היה נכון להיות משה שליח אל פרעה.

רמב"ן:

ד"ה ויאמר ה' אל משה במדין: ...כאשר קיבל משה ללכת בדברי השם וחזר למדין ליטול רשות מחותנו, היה סבור ללכת יחידי מתנכר. ולכן אמר אליו (י"ח): "אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים", כלומר: אראה את אחי, העודם חיים, ואשוב, כי הוא כדרך בחור הנכסף לראות את אחיו, ואז אמר לו ה' במדין: "לך שוב מצרים", כלומר: "קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מצרים ואל תפחד שם, כי מתו כל מבקשי רעתך ותהיה שם עם העם עד שתוציאם משם".
ולכן לקח אשתו ובניו, כי היה זה עצה נכונה להוליכם עמו, כי בעבור זה יבטחו בו ישראל יותר. כי בהיותו בן חורין במדין יושב בביתו בשלום עם בניו ועם אשתו חתן כהן הארץ, לא יביא אותם להיות עם עבדים וימררו את חייהם בעבודה קשה, רק אם היה נכון לבו בטוח שיצאו בקרוב ויעלה עמהם לארץ כנען, ולא יצטרך בצאתם לשוב למדין.

אור החיים:

ד"ה ויאמר ה' אל משה במדין: כוונת הכתוב בהודעה כי הדיבור היה במדין - להגיד שבחו של משה, שלא חש על שונאיו שהיו במצרים בעת שטען טענותיו הרבים, כי לא היה חושש בכל טענותיו אלא לצד הודעת כח השליחות, לא לרעת עצמו, והראיה, שלא טען כי ירא ממבקשי נפשו; ואם לא היה אומר הכתוב "במדין", תבוא הסברה, כי לא החליט משה בדעתו ללכת, עד כי הובטח מפי אל, כי מתו מבקשי נפשו. לזה אמר הכתוב "במדין", לומר שאחר שגמר בדעתו והסכים עם ה' ללכת, הוא שנתבשר ולא היה דבר זה מעכבו.

פסוק י"ט

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ"

ר' אברהם בן הרמב"ם:

לפי הבנתי נסע משה ע"ה ממעמדו לשוב למדין ומעיו ששים במה שהכיר והשיג והוא מחשב בענין שליחותו וכשבקש רשות מאת יתרו להיפטר ונתן לו יתרו רשות, הטרידה את מחשבתו דאגת ומצב האנשים שמיראתם יצא ממצרים. לכן בא אליו הדיבור להודיע לו, מה שיניח דעתו מדאגה זו, באומרו לו: "כי מתו כל האנשים" ויהיה טעם מאמר "לך שוב מצרימה" – שוב והשקט ממה שאתה מחשב בו.

שד"ל:

ד"ה לך שוב: ואל תתעכב מפחד המלך ושריו, שהיו מבקשים את נפשך על דבר הריגת המצרי, כי כבר מתו; וזה הוסיף לו לחזק את לבו שידע שהיה מפחד.

פסוק כ'

"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם"

ראב"ע, בפירושו הקצר על ספר שמות (הוצאת י.צ. פלישר וינה תרפ"ו):

ד"ה וירכיבם על החמור: אליעזר עם אמו והוא בן שמונה ימים. ואל תתמה על מ"ם וירכיבם כי כן (בראשית ל' כ"ו) "תנה את נשי ואת ילדי אשר עבדתי אותו בהן" על נשי; וכך (תהלים צ"ט ו'-ז') "בעמוד ענן" על משה ואהרן, כי פירוש "שמרו עדותיו", שהיו משה ואהרן שומרים בלבם במצוות והחוקים שנתן להם השם, והיו אומרים אותם לישראל. גם זה טעם לאמור בכל מקום שימצא אחר וידבר.

פסוק כ'

"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר"

פרקי דר' אליעזר פרק ל"א:

(בראשית כ"ב) "וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמורו", הוא החמור שרכב עליו משה רבנו למצרים שנאמר "ויקח משה... וירכיבם על החמור" והוא החמור שעתיד משיח בן דוד לרכב עליו שנאמר (זכריה ט') "גילי מאד בת ציון, הריעי בת ירושלם הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור".

בעל עקדת יצחק, מפרש מדרש תמוה זה:

והנה באמת פשוטן של דברים אלה יוכיח על תוכיותן, כי כבישת יצר הוא באמת חבישת החמור... כי בהיות הסוס בלתי נמשך אחר רצון הרוכב, יאמר אז שנהפכה המרכבה, להיות הרוכב למטה והסוס למעלה – כן בני אדם שירוממו חלקי נפשם העבדים, ויעבידו החפשי מהם...
והנה לזה כשכבש אברהם אבינו רצונו ושעבד תשוקותיו, כדי לשמעו מצוות בוראו – ההוא יקרא באמת חובש חמורו ורוכב עליו. ועל זה האופן היה הוא עצמו חמורו של משה כשראה להביא אשתו ובניו אל מקום הגלות במצות קונו והוא עצמו מבוקש שם ליהרג... והוא עצמו חמורו של משיח כשילבש רוח ענוה ושפלות להושיע כל ענוי ארץ.
ואוי להם לסכלים המלגלגים על דבר רבותינו הנאהבים והנעימים.

אברבנאל, מפרש מדרש זה (בראשית כ"ב):

לפי שהיה אברהם בזה כובש את יצרו ומבטל טבע החומר, ראו חכמים ז"ל על דרך המליצה לדרוש, שחבש והכניע את החומר והיצר שלו, כי בזה יוכל ללכת אל המקום אשר אמר לו האלוקים. ולפי שהיה אברהם התחלה בשלמות אמונתו, ומשה רבנו בנתינת התורה שנתנה ע"י משלים אמתי, ומלך משיח יהיה תכלית כל הטוב המיוחד, לכן אמרו חז"ל במליצה, שזה החמור עצמו שחבש אברהם, הוא אשר רכב עליו משה, הוא אשר ירכב עליו מלך המשיח, רצונם לומר, שאותו החמור שהכניע אברהם תחת שכלו, הכניע גם כן משה בקיבול בתורה, והכניע גם כן מלך המשיח לתתנו שלמים בתכלית השלמות.
וזכרו חז"ל אלה השלושה - אברהם משה ומשיח, להיותם ראש אמצעי ותכלית לשלמות אמונתו.

רש"י:

ד"ה על החמור: חמור המיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקדת יצחק, והוא שעתיד מלך משיח להגלות עליו, שנאמר "עני ורוכב על חמור".

פרק ב' פסוק ה'

"וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר"

רש"י:

ד"ה לרחוץ על היאר: סרס המקרא ופרשהו: ותרד בת פרעה על היאור לרחוץ בו.

רמב"ן:

(אחרי הביאו את רש"י) ואם כן יהיה "על היאר" כמו "אל-היאר", וכן "וילך אלקנה על ביתו הרמתה" (שמואל א' ב' י"א) "כה תאמרו איש אל-רעהו ואיש על-אחיו" (ירמיהו כ"ג ל"ח).
ויתכן שהיו ביאור מעלות והיא ירדה מארמון המלך לרחוץ במעלה הראשונה אשר ביאור...
או הוא כמו "לרחוץ ביאור", וכן: "ונתת אותם על-סל אחד" (שמות כ"ט ג').

שד"ל, (אחרי הביאו דברי רש"י):

 ואין כן בעל הטעמים, ונימוקו עמו, כי לא ייתכן לומר "ותרד על". אלא טעמו: לרחוץ אצל היאר.

פרק ד' פסוק י"ח

"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ
וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים..."