"לך לך... והיה ברכה"

עצה טובה למורה ולמדריך: לשאלות א, ב ובייחוד ג, קרא מתוך המאמר של מ. וייס "פרק התקיעות" (בחוברת "אמנה", הוצאת משרד החינוך והתרבות, המחלקה לתרבות תורנית תשט"ז) את דבריו לפסוק "עם אלוקי אברהם", בייחוד עמודים 18-19.

הרמב"ם, הלכות עבודה זרה פרק א':

בימי אנוש טעו בני אדם טעות גדול, ונבערה עצת חכמי אותו הדור, ואנוש עצמו מן הטועים היה, וזו הייתה טעותם. אמרו: "הואיל והאלוקים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד, והם שמשים המשמשים לפניו, ראויים הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד; וזהו רצון הא-ל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגידלו וכיבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו, וזהו כבודו של מלך". כיוון שעלה דבר זה על לבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להם קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם, כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה. וזה היה עיקר עבודת הכוכבים, וכך היו אומרים עובדיה היודעים עיקרה, לא שהן אומרים, שאין שם אלוה אלא כוכב זה. הוא שירמיהו אומר (פרק י') "מי לא ייראך מלך הגויים כי לך יאתה, כי בכל חכמי הגויים ובכל מלכותם מאין כמוך. ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא" – כלומר: הכול יודעים שאתה הוא לבדך, אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה ההבל – רצונך הוא.
ואחר שארכו הימים, עמדו בבני אדם נביאי שקר ואמרו, שהא-ל ציוה ואמר להם: עִבדו כוכב פלוני, או כל הכוכבים, והקריבו לו, ונסכו לו כך וכך, ובנו לו היכל ועשו צורתו כדי להשתחוות לו כל העם הנשים והקטנים ושאר עמי הארץ. ומודיע להם צורה שבדה מלבו ואומר: זו היא צורת הכוכב פלוני שהודיעוהו בנבואתו. והתחילו על דרך זו לעשות צורות בהיכלות ותחת האילנות ובראשי ההרים ועל הגבעות, ומתקבצין ומשתחווים להם ואומרים לכל העם, שזו הצורה מיטיבה ומרעה, וראוי לעובדה וליראה ממנה, וכוהניהם אומרים להם שבעבודה זו תרבו ותצליחו, ועשו כך וכך ואל תעשו כך וכך.
והתחילו כוזבים אחרים לעמוד ולומר שהכוכב עצמו או הגלגל או המלאך דיבר עמהם ואמר להם: "עבדוני בכך!" והודיע להם דרך עבודתו: "ועשו כך ואל תעשו כך". ופשט דבר זה בכל העולם לעבוד את הצורות בעבודות משונות זו מזו ולהקריב להם ולהשתחוות.
וכיוון שארכו הימים, נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם, ולא הכירוהו, ונמצאו כל עם הארץ והנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה של עץ ושל אבן וההיכל של אבנים שנתחנכו מקטנותם להשתחוות לה ולעבדה ולהישבע בשמה. והחכמים שהיו בהם, כגון כוהניהם, מדמין שאין שם אלוה אלא הכוכבים והגלגלים, שנעשו הצורות האלה בגללן ולדמותן, אבל צור העולמים – לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו אלא יחידים בעולם – כגון חנוך ומתושלח, נח, שם ועבר.
ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל, עד שנולד עמודו של עולם, והוא אברהם אבינו.
כיוון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו. והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה: "היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהיג ומי שיסובב אותו, כי אי אפשר שיסובב את עצמו". ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטיפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים, והוא עובד עמהם, ולבו ישוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה. וידע שיש שם אלוה אחד, והוא מנהיג הגלגל, והוא ברא הכל, ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו. וידע שכל העולם טועים, ודבר שגרם להם לטעות, זה שעובדים את הכוכבים והצורות עד שאבד האמת מדעתם.
ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו. כיוון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולדבר, שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה, ושבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוקי העולם, ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך, כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים. וראוי לאבד ולשבר כל הצורות, כדי שלא יטעו בהן כל העם, כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו.
כיוון שגבר עליהם בראיותיו, ביקש המלך להורגו, ונעשה לו נס, ויצא לחרן והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם, ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר וממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען, והוא קורא שנאמר: "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם".

פסוק ב'

"וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה"

רמב"ן: 

ד"ה והיה ברכה: והנה זאת הפרשה לא ביארה כל העניין, כי מה טעם שיאמר לו הקדוש ברוך הוא: עזוב ארצך ואיטיבה עמך טובה שלא הייתה כמוה מעולם, מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלוקים או צדיק תמים, או שיאמר טעם לעזיבת הארץ, שיהיה בהליכתו אל ארץ אחרת קרבת אלוקים? ומנהג הכתוב לומר: "התהלך לפני ותשמע בקולי ואיטיבה עמך" – כאשר בדוד ובשלמה ובעניין התורה כולה: "אם בחקותי תלכו", "אם שמוע תשמע בקול ה' אלוקיך". וביצחק אמר: "בעבור אברהם עבדי" – אבל להבטיחו בעבור יציאת הארץ, אין בו טעם.
אבל הטעם מפני שעשו אנשי אור-כשדים עמו רעות רבות על אמונתו בהקדוש ברוך הוא, והוא ברח מהם ללכת ארצה כנען ונתעכב בחרן, אמר לו לעזוב גם אלו ולעשות כאשר חשב מתחילה, שתהיה עבודתו לו וקריאת בני אדם לשם ה' בארץ הנבחרת, ושם יגדל שמו ויתברכו בו הגויים ההם, לא כאשר עשו עמו באור כשדים, שהיו מבזין ומקללין אותו ושמו אותו בבור או בכבשן האש, ואמר לו שיברך מברכיו ואם יחיד יקללו יואר.
וזה טעם הפרשה, אבל התורה לא תרצה להאריך בדעות עובדי עבודה זרה, ולפרש העניין שהיה בינו ובין הכשדים באמונה, כאשר קיצרה בעניין דור אנוש וסברתם בעבודה זרה שחידשו.

בראשית רבה ל"ט ה':

לך לך – ר' עזריה פתח (ירמיה נ"א) "ריפאנו את בבל ולא נרפתה, עִזבוה ונלך איש לארצו". "ריפאנו את בבל" – בדור אנוש; "ולא נרפתה" – בדור המבול; "עִזבוה" – בדור הפלגה; "ונלך איש לארצו" – ויאמר ה' אל אברהם לך לך.

פסוק א'

"לֶךְ לְךָ"

רש"י:

להנאתך ולטובתך

רמב"ן:

להנאתך ולטובתך לשון רש"י. ואין צורך, כי מפשט הלשון כן, וכן (שיר השירים) "הגשם חלף הלך לו", וכן (ירמיהו ח') "אלכה לי אל הגדולים".

העמק דבר:

פירש רש"י "להנאתך" והרמב"ן הקשה מכמה קראי, דמצוי זה בלשון. ואני תמה, דמה לנו למרחקים, הרי גם בעקדה כתיב "לך לך"? אבל כוונת רש"י דבכל מקום כוונתו שיהא בודד במועדו ואין לזרים אתו; ועל זה צריך לשון "לך" – לעצמך. וכן היה בעקדה, שאברהם היה הולך בודד במחשבתו, ואפילו הנערים שהלכו עמו לא ידעו דבר. מה שאין כן כאן, שהיה בפרסום רב. ובכל דרכו הוסיף לקחת לבות בני אדם להלוך עמו כדי לעמוד באמונתו לשם הן. ומשום הכי פירש "לך" – להנאתך.