אברהם

פסוק י"ז

"וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד"

ר' יצחק עראמה, בעל עקדת יצחק, מקשה:

והיותר קשה בזה שלא הקפיד עליו ה' יתברך כמו שהקפיד על שרה ולא עוד אלא שאמר (י"ז י"ט) "וקראת את שמו יצחק" כאלו היה הצחוק דבר הגון או שום זכות, ודברי המבדילים (=תרגום אונקלוס ובעקבותיו רש"י) אינם נכנסים באזני, כי לא נראה ששינה הכתוב בסיפור דבריהם כלל, כי אם בדברי התוכחה לבד.

והנה אחדות מן התשובות שנאמרו בקושיה זו:

רש"י:

ד"ה ויפל אברהם על פניו ויצחק: זה תרגם אונקלוס לשון שמחה "וחדי" ושל שרה (י"ח י"ג) "וחייכת" לשון מחוך. למדת שאברהם האמין ושמח ושרה לא האמינה ולגלגה – וזהו שהקפיד הקב"ה על שרה ולא הקפיד על אברהם.

ד"ה הלבן: יש תמיהות שהן קיימות כמו (שמואל א' ג' כ"ז) "הנגלה נגליתי אל בית אביך..." (שמואל ב' ט"ו כ"ז) "הרואה אתה" – אף זו היא קיימת...

רמב"ן:

ד"ה ויצחק: תרגם אונקלוס "וחדי" וכן הדבר, כי השחוק פעם יאמר ללעג ופעם לשמחה, כמו (משלי ח' ל"א) "משחקת תבל ארצו"; (שמואל ב' ו' ה') "ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה'". ולפי דעתי שהכוונה בלשון הזה, כי כל רואה דבר נפלא באדם לטוב לו ישמח עד ימלא שחוק פיו, והוא מה שאמרה שרה (כ"א ו') "צחוק עשה לי אלוקים כל השומע יצחק לי" כענין (תהלים קכ"ו) "אז ימלא שחוק פינו". וכן עשה אברהם כאשר נאמר לו זה – שמח, ומילא שחוק פיו. ואמר בלבו: ראוי זה לשחוק כי הוא ענין נפלא מאד. "הלבן מאה שנה יולד ואם שרה בת תשעים שנה תלד" - ולא יהיה זה לשחוק ולשמחה?! ויקצר הכתוב בתמיהה, כי היא נקשרת במה שאמר "ויצחק", וכן (בראשית ט"ז י"ג) "הגם הלום ראיתי" נקשר בראש הפסוק, כי אמרה: הגם הלום ראיתי השם, שנגלה אלי כי ראה בעניי ולא אקראנו 'אל רואי'?! וכן (שמואל א' ב') "הנגלה נגליתי אל בית אביך" קשור עם "למה תבעטו בזבחי ובמנחתי" יאמר: האם בחרתי בכם שתבעטו בזבחי?? ולמה תעשו כן?
או שתהיה "הלבן מאה" כשאלה לדבר פלא, לא כדבר נמנע כמו (יחזקאל כ"ב ב') "התשפוט תשפוט את עיר הדמים", שעניינו: התרצה לשפוט אותה ולהודיעה את כל תועבותיה?!... וכן (בראשית ג') "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?" כלומר: האם עלה בדעתך לאכול מן העץ?! וכן זה: האם יעלה על הלב שלבן מאה שנה יולד ושרה בת תשעים תלד?!

ר' יצחק עראמה:

אם באנו בעקבות הראשונים להפריש בין צחוק לצחוק, אולי אמציא קצת טעם לדבריהם... אמנם לדעתי אין לדחוק בכל זה, רק שיפורשו הכתובים כפשוטן. ובדבר הזה נמצא בו (=באברהם) גם כן עליו השלום שמץ עוון ומיעוט אמונה, על דרך שאמר משה רבנו (במדבר י"א) "הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם" כפי דעת המדרשים היה לו להוכיחו בפניו אלא שהיום ההוא יום בשורה הוא, לא יום תוכחה ופקודת עוון, בו ניתנה לו מצוה רבה של מילה לו ולבניו בשמחה... וכבר אירע כענין הזה ביום מתן תורה...
וכן הדבר בכאן בשוה, ולא רצה הקב"ה להעציבו בדברי תוכחות "ביום חתונתו" ושמר לו ליום שלישי למילתו יום פקודת שרה, כי גלוי לפניו, כי כמקרה הזקן גם היא יקרה לה, ודי לו אז גערה במבין במה שהוכיחה על ידו כמו שנאמר (י"ח י"ג) "ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה היפלא מה' דבר". ובלאו הכי (= ואילולא שרצה להוכיח גם את אברהם) למה לא יוכיחה על פניה בינו לבינה, והלא גערה בפני בעלה יותר מגונה ממה שאמרו שנזהר בחילוף הדברים מפני דרכי שלום.
... "וקראת את שמו יצחק" לזכרון שצחקת עליו להיות דבר נפלא בעיניך, וזוהי תחילת תוכחה!

פסוק כ"ב

"וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיַּעַל אֱ-לֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם"

ר' יוסף אבן כספי, טירת כסף:

והנה מבואר ממה שהקדמנו, שאלו הביאורים והדומים להם הם בחיריים, פעם יוזכרו ופעם יושמטו, ושני הפנים נכונים כמו שזכרנו שנשמט באחרית מראות בין הבתרים, לכן אין לחשוב גרעון כשיושמטו, ולא תוספת ומותר כשיוזכרו.
אמנם היטיב מאד נותן תורתנו במה שביאר בזה, כי ירד לסוף דעת בני העולם ובמה שיהיה באחרית הימים והוא עזיבת המילה, ואילו לא ביאר "ויכל לדבר אתו..." היה מקום לטעון עליו כשהיה אפשר, כי אמרו (פרק י"ז פסוק כ"ג) "ויקח אברהם את ישמעאל בנו... וימל..." היה במראה הנבואה כמו (בראשית י"ח ח') "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר..." על דרך משל. לכן פירש בפועל "ויכל לדבר אתו ויעל...", שזה ביאור רחב, ואחר זה אמר (פסוק כ"ג) "ויקח אברהם...", כי נתאמת אצלו בהשגה נבואית שהשם ציוהו על מילת הבשר, כמו שבאר יחזקאל (מ"ד ט') "ערל לב וערל בשר לא יבוא לא מקדשי לשרתני".
והנה האימות הנבואי הוא אימות בתכלית הבטחון, כמו שביאר המורה ז"ל. ומה גדול ההבדל בין חלום של נבואה לחלומותינו, וחלילה לנו שנעשה מה שנראה בחלומותינו פעמים רבות...