שלוש האזהרות

לשלוש האזהרות בפרקנו (פסוקים ג'-ה'; ט'; י"ח-י"ט)

מקשה האברבנאל:

למה נתן ה' שלא יתגרו מלחמה עם עשו, עמון מואב, באמרו "כי ירושה וכו'" וה' לא לבד לשלוש אומות אלה נתן ארצותם ירושה לשבת בם, כי אל כל שאר האומות נתן ירושה ארצותן והפסוק אמר בפירוש (דברים ל"ב, ח') "בהנחל עליון גויים... יצב גבולות עמים", ואם לכל העמים הציב והנחיל ארצותם והיו ירושתם, מה הייתה הסיבה שאסר לישראל אלה והתיר להם שאר ארצות משבעה העמים, כי לכולם נתנה ההשגחה האלוקית ארצות לשבת בהן. ואם נאמר: "ברשעת הגויים האלה ה' מורישם" – כמו שמשה אמרו (דברים ט', ה'), הנה בני עשו ובני עמון גם כן היו רעים לה' מאוד, ואין ספק שבחוק האמונה האמיתית ויראת אלוקים כולם היו שווים?

וזו אחת מתשובותיו:

שרצה יתברך - כיון שישראל בטחו בגבורתם להילחם באמורי – להסיר הזדון מלבותיהם, לכן לכבוש את יצרם ג' פעמים ציום בעברם בגבול בני עשו שלא ילחמו בם. וכן בגבול בני עמון, ואחר כך ציוה שילחמו בסיחון ובעוג וירשו ארצם – להודיעם ולישב בלבותם שלא בכוחם יירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו, כי לה' הישועה האמיתית וכי לו הארץ ומלואה ולמי שרצה בו יתננה.

דברים רבה א' (י"ד):

(ג') "רב לכם סב את ההר הזה". הלכה: אדם מישראל, שהיה זהיר בכבוד אב ואם, מהו שכרו? כך שנו רבותינו: אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא: כיבוד אב ואם...

אמר רבי אבהו: שאלו תלמידיו את ר' אליעזר הגדול: "איזהו כיבוד אב ואם?" אמר להם: "צאו וראו מה עשה דמה בן נתינה באשקלון, שהייתה אמו חסרת דעת והייתה סוטרת לו בין חבריו (= בנוכחות חבריו) ולא אמר לה אלא: דייך אמי".
פעם אחת באו חכמים אצלו ליקח הימנו אבן אחת טובה, שנאבדה מכלי כהן שהיה דר באשקלון, ופסקו עמו באלף זהובים. נכנס ומצא רגלו של אביו פשוטה על התיבה שהייתה שהייתה אבן טובה בתוכה והיה ישן ולא ביקש לצערו – ויצא לחוץ ריקם. כיון שלא הוציאה כסבורין שמבקש מהם יותר והעלו דמיה עשרת אלפים זהובים. כשנעור אביו משנתו, נכנס והוציאה להם; ביקשו ליתן להם עשרת אלפים זהובים – אמר להם: "חס לי! איני נהנה משכר אבותיי! אלא בדמים הראשונים שפסקתי עמכם, כך אני נוטל מכם". (ומה שכר נתן לו הקב"ה? אמרו רבותינו: באותה שנה ילדה פרתו פרה אדומה ומכרה בעשרת אלפים זהובים). ראה כמה גדול כיבוד אב ואם.

אמר ר' שמעון בן גמליאל: לא כיבד אדם את אבותיו כמו אני את אבותי, ומצאתי שכיבד עשו לאביו יותר ממני. כיצד? אני הייתי משמש את אבי בכלים צואים (מלוכלכים – דרך עבדות!) וכשהייתי הולך לשוק הייתי משליך אותן הכלים ולובש כלים נאים ויוצא בהם. אבל עשו לא היה עושה כן, אלא אותן כלים שהיה לובש ומשמש בהן את אביו – הן מעולים. תדע לך, בשעה שיצא לצוד ולהביא לאביו שיברך אותו, מה עשתה רבקה? נתנה ליעקב מטעמים ואמרה לו: לך אצל אביך וטול הברכות עד שלא יטול אותן אחיך! אמר לה יעקב: אמי, אין את יודעת שעשו אחי איש שעיר ואנכי איש חלק. "אולי ימושני אבי?" אמרה לו: אני מלבשת אותך כלים נאים שאחיך לובש ומשמש בהן את אביך ואתה נכנס אצלו והוא אוחז בידך, כסבור שאתה עשו ומברך אותך! ומניין? שנאמר (בראשית, כ"ז) "ותקח רבקה את בגדי עשו החמודות אשר איתה בבית ותלבש את יעקב", לפיכך מה יצחק אומר לו? "הקול קול יעקב והידים ידי עשו" בירך אותו ויצא לו ובא עשו. אמר לו: "אני עשו בכורך". כיוון ששמע את קולו, ידע שהוא עשו. אמר לו: "בני, בא אחיך במרמה ויקח את ברכתך". באותה שעה התחיל עשו צווח ואומר: בוא וראה מה עשה לי התם הזה! לא די שצחק לי על שמכרתי לו את בכורתי, והנה עתה לקח ברכתי. הא למדת, שעשו היה זהיר בכבוד אבותיו.

אמר ר' יודן: כיוון שבאו ישראל לעשות עמו מלחמה – הראהו הקב"ה למשה אותו הר שהאבות קבורים בו, אמר לו: משה! אמור להם לישראל: אין אתם יכולים להזדווג לו, עד עכשיו מתבקש לו שכר הכבוד שכיבד את אלו שקבורין בהר הזה! מניין? ממה שקרינו בעניין: "רב לכם סב את ההר הזה!"

פסוק ד'

"אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר
וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד"

רש"י:

ד"ה ונשמרתם מאד: ומה השמירה? אל תתגרו בם.

ר' משה חפץ, מלאכת מחשבת:

ד"ה ויראו מכם: אמת כי צבא המלחמה הבוטח בגבורתו על נקלה אויביו ינצחוהו. כי לא ישמר מהם בבטחו בכוחו ועוצם ידו. אמנם האיש הירא, עיניו לנוכח יביטו, ותמיד יראה בשונאיו שלא ירעו לו ולא יאונה לו כל אוון.
לכן אמר: לפי שבני עשו יראים מכם, יתנו לב להימלט מידכם. לכן "ונשמרתם מאד", ראו שתשתמרו מאוד מהם, כי יותר צריך לפחד מהאיש הירא מן האיש אשר איננו ירא.