ערי מקלט

דעות שונות לרבותינו בטעם מצוות עשה שנצטוו בית דין של ישראל לשלוח מכה נפש בשגגה מעירו ולהושיבו בערי המקלט, שנאמר (כ"ה):

"וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ":

רמב"ם, מורה נבוכים מאמר ג', פרק מ':

אמנם היות רוצח בשגגה גולה – הוא להשקיט נפש גואל הדם עד שלא יראה מי שבאה התקלה הזאת על ידו.

ספר החינוך:

משורשי המצווה הזאת, לפי שענין הרציחה חמור עד מאוד שבה השחתת העולם... ולכן ראוי למי שהרג אפילו שוגג – מכיוון שבאה תקלה גדולה כזו על ידו – שיצטער עליה צער גלות ששקול כמעט כצער מיתה, שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו ושוכן כל ימיו עם זרים. ועוד יש תיקון העולם במצוה, כמו שביאר הכתוב, שיינצל עם זה מיד גואל הדם לבל יהרגהו על לא חמס בכפיו, שהרי שוגג היה. ועוד תועלת בדבר, לבל יראו קרובי המוכה את הרוצח לעיניהם תמיד במקום שנעשה הרעה – וכל דרכי התורה נועם וכל נתיבותיה שלום.

רבנו בחיי:

ונס שמה רוצח מכה נפש, אבל אינו חייב מיתה, כיון שלא הרגו במזיד. והדין הזה יורה שהלב עיקר האדם ועיקר כל המצוות וכל העבירות, ועל כן הוא נענש בגלות ולא במיתה, לפי שלא היה לבו בהסכמת הרציחה ואין בתנועתו והלב בכוונתו, וכיון שלא הסכימו שניהם בכך – גולה ואינו נהרג. וכן לעניין המצוה הכל תלוי בלב, שאם עשה מצוה ולא נתכוון בה בלבו לעשותה לשם שמים – אין לך שכר.
ודין תורה להיות רוצח בשגגה גולה, שכן מצינו באדם הראשון. זה שאמר הכתוב (תהלים כ"ה) "זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה". אמר דוד: ריבונו של עולם, רחמיך וחסדיך הם על הרוצח, שאתה מכין לו ערי מקלט וגולה שם, כיון שלא הרג במזיד... ואותן הרחמים מעולם הן, שכן עשית לאדם הראשון שהביא מיתה לכל הדורות, וריחמת עליו להיותו גולה, שנאמר (בראשית ג') "וישלחהו ה' מגן עדן". וכתיב "ויגרש את האדם".

שד"ל:

... והנה בדורות הראשונים בטרם יהיו העמים מסודרים תחת מלך ושרים ושופטים ושוטרים, הייתה כל משפחה נוקמת נקמתה ממשפחה אחרת, והקרוב יותר אל הנהרג היה חייב לנקום מיתתו. והתורה העמידה שופטים ושוטרים ונטלה הנקמה מיד היחידים, ומסרה אותה לכל העדה. והנה כשהייתה הרציחה בזדון, יתכן להשקיט את הגואל, כי יאמרו לו: "הנח להם לשופטים, הם יחקרו הדבר, ואם בן מוות הוא – ימיתוהו". אבל כשהייתה ההריגה בשוגג, לא היה אפשר להשקיט את הגואל ולהכריחו לראות מי שהרג את אביו נשאר ללא עונש, כי היה נראה לו וליודעיו כאילו אינו אוהב את אביו, מאחר שאינו נוקם את נקמתם. והדעת הזאת לא היה אפשר לעקור אותה בבת אחת, וראתה החכמה האלוקית שאם יהיה גואל הדם נענש מיתה בנקמו את קרובו הנהרג בשגגה, עדיין לא ימנעו כל הגואלים ולא רובם מעשות נקמת קרוביהם, ועל ידי זה ירבו הנהרגים ללא תועלת, וגם יגדל הצער והנזק במשפחה אחת, כי אחר שקרה לה המקרה הרע שנהרג אחד מאנשיה בשגגה, עוד יהיה אחד מהם נענש מיתה על שנקם נקמת אחיו; גם איננו רחוק שבשעה שיהיה הגואל יוצא להורג – יתקומם העם על השופטים וירבו קלקול באומה. לפיכך מה עשתה התורה? הניחה זכות לגואל לנקום מיתת קרובו אבל קבעה מקום מקלט לנוס שמה הרוצח, ולא יוכל הגואל לבוא שם ולהרגו.