נבואתו של בלעם

הסבר מהו ההבדל בין ר' אליעזר ובין ר' יוחנן בילקוט שמעוני. 

השווה לדברי הרמב"ן כאן עד "ואינו נכון בעיני" את המקומות הבאים ששם יפרש מדרשי חז"ל:

בראשית י"א, כ"ח:

ד"ה על פני תרח: ...כי אברם אשר נולד בכותא חלק על דעת ההמון שהיו עובדים השמש, ונתן המלך אותו בבית הסוהר והיה עמהם בתוכחות ימים רבים שם, אחר כך פחד המלך שישחית עליו ארצו ויסיר בני האדם מאמונתם וגירש אותו אל קצה ארץ כנען אחר שלקח כל הונו.
והנה על כל פנים במקום ההוא בארץ כשדים נעשה נס לאברהם אבינו, או נס נסתר, שנתן בלב אותו המלך להצילו ושלא ימיתנו והוציא אותו מבית הסוהר שילך לנפשו, או נס מפורסם שהשליכו לכבשן האש וניצל כדברי רבותינו...

בראשית ל"ז, ט"ו:

ד"ה וימצאהו איש: ...ולהודיענו עוד, כי הגזרה אמת והחריצות שקר, כי זימן לו הקב"ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם. ולזה נתכוונו רבותינו (בראשית רבה פ"ד י"ד) באמרם כי האישים האלה הם מלאכים, שלא על חנם היה כל הסיפור הזה, להודיענו כי עצת ה' היא תקום.

שמות ג', י"ג:

ד"ה ואמרו לי מה שמו: ורבותינו נתעוררו לזה (שמות רבה ג'), אמרו: ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא אל בני ישראל, אמר ר' שמעון בשם ר' סימון אמר משה עתיד אני לעשות סרסור בינך וביניהם, כשתתן להם התורה ותאמר להם אנכי ה' אלהיך. אלהי אבותיכם שלחני אליכם, אותה שעה נתברר משה על עסקיו, שנתירא אם ישאלו לו מה שמו מה אומר אליהם, באותה שעה היה מבקש משה שיודיענו הקב"ה את השם הגדול. וזה ענין השאלה.
והנה ענהו האלהים אהיה אשר אהיה, אהיה עמכם בצרה זו ואהיה עמכם בצרות אחרות, אמר לפניו ריבונו של עולם דיה לצרה בשעתה, אמר לו יפה אמרת, כה תאמר לבני ישראל וגו'. לשון רש"י מדברי רבותינו (ברכות ט' ע"ב, שמות רבה ג'). והכוונה להם בזה, כי משה אמר לפניו יתברך, ואמרו לי מה שמו, שיגיד להם השם שיורה הוראה שלמה על המציאות ועל ההשגחה, והקב"ה השיבו למה זה ישאלו לשמי, אין להם צורך לראיה אחרת כי אהיה עמהם בכל צרתם יקראוני ואענם, והיא הראיה הגדולה שיש אלהים בישראל קרובים אלינו בכל קראנו אליו ויש אלהים שופטים בארץ. וזה פירוש נכון באגדה זו...

ויקרא ט', ז'

ד"ה קרב אל המזבח: ...ויש אומרים, היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתירא ממנו, נכנס משה אצלו אמר לו אהרן אחי לא תירא ממה שאתה מתירא, הגס דעתך ובא קרב אליו, לכך אמר קרב אל המזבח. ויקרב אל המזבח, בזריזות.
וטעם דבר זה, כי בעבור שהיה אהרן קדוש ה' ואין בנפשו חטא זולתי מעשה העגל, היה החטא ההוא קבוע לו במחשבתו, כענין שנאמר (תהלים נ"א ה') וחטאתי נגדי תמיד, והיה נדמה לו כאילו צורת העגל שם מעכב בכפרותיו, ולכך אמר לו הגס דעתך, שלא יהיה שפל רוח כל כך שכבר רצה אלהים את מעשיו...

הסבר על פי חמש הדוגמאות האלה, מהי דרכו של הרמב"ן בפרשו את מדרשי חז"ל!

במה שונה הרמב"ן בהשקפתו על נבואת בלעם (בדבריו החל מן "אבל טעם וישם") מדעת חז"ל, ומהו נימוקו?

התוכל להסיר את תלונת הרמב"ן ("ואינו נכון בעיני בעבור...") מעל דברי חז"ל?

האם קרוב הרמב"ם בהשקפתו על נבואת בלעם לדברי חז"ל או לדברי הרמב"ן או בחר לו דרך  שלישית?