השווה:
דברי משה |
דברי קרח, דתן ואבירם |
פסוק ד'
"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו"
פסוק ה'
"וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ"
פסוק ז'
"... רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי"
פסוק ט'
"הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו..."
פסוק י'
"וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם-כְּהֻנָּה?" |
פסוק ג'
"וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים..."
פסוק י"ג
"הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר?" |
ר' יצחק עראמה, עקדת יצחק פרשת קרח:
בסגנון דבריהם ובנרצה מהם (= בכוונת דבריהם) הורו תכלית חציפותם ועזותם, וזה כי לפי שמשה התחיל דיבורו עמהם במילת "המעט מכם" וסיים דבריו באמרו "רב לכם, בני לוי", שהם הדברים שהתחילו הם עמו, באמרם "רב לכם, כי כל העדה כלם קדושים", כוונו גם הם עכשיו להתחיל דיבורם "המעט כי העליתנו", כלומר:
"אתה תפשת בסוף מליצתך ראשית דיבורנו, גם אנו נתפוש בראשית דיבורנו ראשית מליצתך, כי גם לנו פה להשיב כמוך". והם ודאי דברי קנטור וחילוק על רבם.
| 1. |
הסבר מהו, אפוא, האמצעי הסגנוני הנותן ביטוי ל"תכלית חציפותם ועזותם". |
| 2. |
הראה בדבריהם (פסוקים י"ב-י"ד) עוד ביטויים המעידים על "חוצפה ועזות" זו? |
| 3. |
הבא דוגמא לסגנון ויכוח זה (דיבור המחקה דיבור) גם בפרשה הקודמת (שלח)! |
פסוק ח'
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח..."
פסוק י'
"וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה?"
| 1. |
פסוק י"א
"לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל ה' וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תלונו (תַלִּינוּ) עָלָיו?"
תנחומא קרח ו':
כל הדברים האלה פייס משה לקרח ואין אתה מוצא שהשיבו דבר, לפי שהיה פיקח ברשעותו. אמר: "אם אני משיבו, יודע אני בו שהוא חכם גדול, עכשיו יקפחני בדבריו ומקלקלני ואני מתרצה לו בעל כורחי, מוטב שלא אזקק לו".
מה התמיהה שבפרקנו שרצה המדרש לישב? |
| 2. |
פסוק י"ח
"וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן"
פסוק י"ט
"וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה"
תנחומא קרח ז':
... "ויקחו איש מחתתו" הלך קרח כל אותו לילה והיה מטעה את ישראל ואומר להם: ומה אתם סבורים, שאני עוסק ליטול אותה גדולה לעצמי? אני מבקש שתהא הגדולה חוזרת על כולנו; שמשה נטל מלכות לעצמו ואת הכהונה הגדולה נתנה לאהרן אחיו לחוק עולם. והיה הולך ומפתה כל שבט ושבט כראוי לו, עד שנשתתפו בידו.
ועיין רש"י, פסוק י"ט:
ד"ה ויקהל עליהם קרח: (תנחומא) בדברי ליצנות. כל הלילה ההוא הלך אצל השבטים ופיתה אותם: כסבורין אתם שעלי לבדי אני מקפיד איני מקפיד אלא בשביל כולכם. אלו באין ונוטלין כל הגדולות לו המלכות ולאחיו הכהונה עד שנתפתו כולם.
| א. |
מהי דרך ההסתה שהלך בה קרח לדעת המדרש? |
| ב. |
מה רמז מצא המדרש לדבריו אלה בפסוקים? | |
| 3. |
פסוק כ"ג
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר"
פסוק כ"ד
"דַּבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם"
פסוק כ"ה
"וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ..."
תנחומא קרח ח':
"וידבר ה' אל משה לאמר העלו מסביב..." ואף על פי ששמע משה מפי הגבורה כך, לא אמר להם עד שהלך והתרה בהם, שנאמר "ויקח משה וילך אל דתן ואבירם", להודיע רשעתן שאף על פי שהלך משה ברגליו אצל הרשעים, קשים לרצות: מה עשו? לא רצו לצאת מאהליהם כנגדו. כשראה משה כך, אמר: עד כאן היה עלי לעשות!
| א. |
מה מוסר השכל רצה מדרש זה ללמדנו? |
| ב. |
מה הרמז שמצא המדרש לדבריו אלה בפסוקים? | |