דור הפלגה

הסבר, במה דומה היחס שבין שני הפרקים ליחס שבין שני פסוקי כל אחד מן הצמדים הנ"ל?

בראשית רבה ל"ח (1):

ר' לעזר אמר: "ודברים אחדים". מעשה דור המבול נתפרש, מעשה דור הפלגה לא נתפרש.

(פירוש לבראשית רבה המיוחס לרש"י (ואינו לרש"י):

דברים אחדים – סגורים בראשית י"ט י' ואת הדלת סגרו – תרגום אונקלוס: וית דשא אחדו).

תנחומא ישן דף כ"ז:

"שפה אחת ודברים אחדים": דברים של חירופין היו מוציאים על הקב"ה אלא שלא פירשו הכתובים. אלא רבותינו פירשו מקצתם: מה היו אומרים? "אחר אלף שנים בשש מאות וחמשים ושש (בבראשית רבה הגירסא: אחת לאלף שנים...) מבול בא לעולם והשמים מתמוטטין והמים העליונים יפלו עלינו. אלא בואו ונעשה לנו פרגוסין (= עמודים, סמוכות), שאם יפלו השמים יהיו מעמידין בהם. הוי "ודברים אחדים".

מדרש רבה ל"ח (2):

אמר ר' לעזר: איזו קשה, זה שאומר למלך: "או אני או אתה בפלטין" (פירוש מהרז"ו: מאחר שאתה בפלטין אלך לי ואעזוב אותך בפלטין) או זה שאמר: 'לא אני ולא אתה בפלטין'? זה שאומר או אני או אתה בפלטין!
כך דור המבול, אמרו: (איוב כ"א ט"ז)"מה שדי כי נעבדנו". דור הפלגה אמרו: "לא כל הימנו שיבור לו את העליונים וליתן לנו את התחתונים. אלא בואו ונעשה לנו מגדל וניתן עבודה זרה בראשו וניתן חרב בידה ותהי נראית כאילו עושה עמו מלחמה". מהם (= מדור המבול) לא נשארה פליטה ואלו (= דור הפלגה) נשארה מהם פליטה. אלא דור המבול על ידי שהיו שטופין בגזל (איוב כ"ד) "גבולות ישיגו, עדר גזלו וירעו", לפיכך לא נשארה מהם פליטה. אבל אלו ע"י שהיו אוהבים זה לזה "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" – לפיכך נשארה מהם פליטה.
רבי אמר: גדול שלום שאפילו ישראל עובדים עבודה זרה ושלום ביניהם, אמר הקב"ה כביכול איני שולט בהם שנאמר (הושע ד' י"ז) "חבור עצבים אפרים הנח לו". אבל אם חלוק לבם, מה כתיב? (הושע י' ב') "חלק לבם עתה יאשמו".

יפה תאר, על מדרש רבה:

לא נוכל לפרש כמשמעו, שחפצו לעלות שמימה לדור שמה ולעשות מלחמה עם היוצר, כי סכלות כזה לא ניתן להאמר גם על הפתאים היותר גדולים...

פרקי דר' אליעזר:

שבע מעלות היו למגדל במזרחו ושבע ממערבו. מעלים את הלבנים מכאן ויורדים מכאן. אם נפל איש ומת, לא היו שמים לבם אליו, ואם נפלה לבנה אחת, היו יושבים ובוכים ואומרים: "אוי לנו, אימתי נעלה אחרת תחתיה".

מהו חטאם לפי מדרש זה, ובמה שונה דעתו מכל הדעות שהובאו לעיל וגם מדעת רבנו בחיי שתבוא בשאלה הבאה?

רבנו בחיי על התורה:

על דרך הפשט היו מבקשים להתיישב במקום אחד להיותם מחוברים יחד ולא מצאו מקום אלא שנער, ועל כן רצו לבנות להם עיר ומגדל שיהיה מחזיק את כולם, העיר לישוב והמגדל לאות ולשם שיראוהו בני כל העולם ויישיבו נגדו ויתישבו באותה העיר, וזהו "פן נפוץ". ועל כן הפיצם לפי שבאו כנגד כוונת השם, שהיא שיתפשטו האומות בכל העולם ויתישבו בכל המקומות שבארץ, לפי שלכך בראה "ולשבת יצרה".

בראשית ז' י"ג

"בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ
וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה"

שד"ל:

"אל-התבה" שבסוף הפסוק חוזר גם לנח ולשם וחם ויפת, ואין הטעמים מדויקים, ולא מבלי דעת, אלא שהיתה קריאת הפסוק כבדה אם לא היה בו לא אתנח ולא זקף רק טעמים פחותים מטפחא. ובעל הטעמים בחר לעשות שני חלקים נפרדים, והמקרא קצר וכאילו כתוב: בעצם היום הזה באו נח ושם וחם ויפת בני נח אל התבה; ואשת נח ושלשת נשי בניו באו איתם אל התבה; וכיוצא בזה למטה ל"ד כ"ח: את-צאנם ואת בקרם ואת חמריהם ואת אשר-בעיר ואת-אשר בשדה לקחו.

הרב מ. ברויאר, (פיסוק טעמים שבמקרא עמ' 131-132):

הניתוח ההגיוני היה דורש בוא אתנח במלה "אתם". אך אין הוא הולם את כללי הקריאה הטבעית. הקורא את היחידה יעדיף להשוות את שני חלקיה, ואין הוא נוטה להפסיק סמוך לסיומה. טעמי המקרא מתחשבים בנטייה זו ומקדימים את ההפסקה, גם בניגוד לכללי הפיסוק ההגיוני.

פרק ז' פסוק כ"ג

"וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה"

שד"ל:

ד"ה וימח: קל מן מחה, כמו ויחר.

ד"ה וימחו: נפעל.

ד"ה וישאר אך נח: היה נראה להטעים במונח זקף, ותהיה מליצת "אשר אתו בתיבה" עומדת בפני עצמה כמו למטה ח' א'; ולפי הנגינה הכוונה: נשאר בתבה רק נח ואשר אתו.

מנחת שי:

וימח: בספרי כתיב יד מדויקים המ"ם רפה, שהוא מן הקל, וכן כתב בעל "אור תורה", כי הקורא וימח במ"ם דגושה נמצא אומר ששונאו של הקב"ה ימחק עם כל היקום, כי "וימח" הדגש הוא מהנפעל כמו "ימח שמם" (תהילים ק"ט י"ג), אך כשהמ"ם רפה, הוא מהקל והוא פועל יוצא, וצריך להזהר בזה מאד ע"כ, ושפתיים ישק... ומה שכתב בעל גור אריה "בספרים שלנו מ"ם של וימח דגוש" - הם ספרים משובשים ואין לסמוך עליהם.