מן התוכחה + הפטרה

פסוק מ'

"וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲו‍ֹנָם וְאֶת עֲו‍ֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי
וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי"

פסוק מ"א      

"אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם"

ראב"ע, פסוק מ"א:

ד"ה אף אני: כן עשיתי עמהם ויסרתים להביאם אל ארץ אויביהם עד שיכנע לבבם הערל.

רמב"ן, פסוק מ"א:

ד"ה או אז יכנע לבבם הערל: והנה אחר "והתודו את עונם" היה ראוי שיאמר (מ"ב) "וזכרתי את בריתי יעקב" כי מה טעם "והבאתי אותם בארץ אויביהם" עכשיו במקום הזה, ואין עתה הזמן שיגלה אותם ויביאם בארץ אויביהם?
ופירש ראב"ע (ומביא את דבריו כנ"ל) והזכיר זה כאן, כי התוודו את עוונם בעבור שאני המסבב להם, כי גם בשעת קלקלתם נתכוונתי בהם שיעשו תשובה ויתוודו.
ועל דעתי ירמוז, כי אחר הוידוי ילך עמהם בקרי ויביא אותם עוד בארץ אויביהם עד שיכנע לבבם הערל והוא רמז שהביאם אל הארץ ולא נכבשה לפניהם, אבל היו להם צרים ואויבים שם, כמו שנאמר (נחמיה ד') "ויאמרו צרינו"; (נחמיה ו' ט"ז) "ויהי כאשר שמעו כל אויבינו", והארץ ביד העמים היתה כמו שאמר עזרא בתפילתו: (נחמיה ט', ל"ו-ל"ז) "הנה אנחנו היום עבדים והארץ אשר נתת לאבותינו לאכול את פריה ואת טובה, הנה אנחנו עבדים עליה; ותבואתה מרבה למלכים אשר נתת עלינו בחטאותינו ועל גויותינו מושלים ובבהמתנו כרצונם ובצרה גדולה אנחנו".

אברבנאל:

בעבור שפקידת בית שני היה כמו שביארתי והעיד עליו הנביא ירמיה כדי שהעולים מבבל ישובו אל ה' ויתפללו אליו, יעד כאן הכתוב, מה יהיה עניינם בזה, באמרו "והתודו את עונם ואת עון אבותם", כי כן היו מתוודים בבית שני כמו (דניאל ט' ג') "ואתנה את פני אל ה' האלוקים לבקש תפילה ותחנונים". ואמר דניאל (שם): "חטאנו ועוינו והרשענו ומרדנו, וסרנו ממצותך וממשפטיך..." וכן התוודו נחמיה ועזרא גם כן, אך הפסוק מבאר גנות הדור, באמרו "במעלם אשר מעלו בי", רצונו לומר, שיתוודו ויצעקו חסידיהם אל ה' בעדם כמתחרטים מעוונותיהם, אבל אנשי הדור ההוא, לא יעזבו החטא כי תמיד יחזיקו ויהיו "כטובל ושרץ בידו". וזהו "במעלם אשר מעלו בי". ואף על פי שהיו מתוודים, יחזיקו תמיד במעל ובחטא.
"ואף אשר הלכו עמי בקרי" – כי מלבד העברות העצומות שהיו ביניהם כמו שהיו באבותיהם, הנה היו מייחסים עונשי ההשגחה למקרה... ומפני שלא היה הוידוי ההוא עם עזיבת החטא מהעם אמר "אף אני אלך עמם בקרי", רצונו לומר שמהפגעים והמקרים שיבואו לא ישמרם ה'.
... והנה מה שאמר לעיל (פסוק ל"ג) "ואתכם אזרה בגויים... והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה" נאמר על הגלות הראשון שגלו על ידי נבוכדנצר. ואמרו כאן (פסוק מ"א) "והבאתי אותם בארץ אויביהם" נאמר בלי ספק על אנשי בית שני שיבואו מחדש בארץ אויביהם בגלל העוונות שעשו, ולכן אמר "או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עוונם" כלומר שאין להם לאנשי בית שני אלא אחד משני דרכים: אם שיעשו תשובה ויכנע לבבם הערל, ואז ירצו את עוונם שיעזבו עוונם בהחלט, כי זה היה תכלית הפקידה, או שילכו בגלות אחר.

פסוק מ'

"וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲו‍ֹנָם"

ספורנו:

קצתם, כמו דניאל ועזרא וזולתם.

פסוק מ"א

"אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲו‍ֹנָם"

רש"י:

ד"ה או אז יכנע: כמו (שמות כ"א ל"ו) "או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשום", אם אז יכנע, לשון אחר: אולי, שמא אז יכנע לבבם.

ד"ה ואז ירצו את עונם: יכפרו על עונם ביסוריהם.

רמב"ן:

ד"ה או אז יכנע: (אחרי הביאו את דברי רש"י הנ"ל) והנכון בעיני שיאמר "והבאתי אותם בארץ אויביהם" או עד זמן יכנע לבבם הערל או זמן ירצו את עונם באורך הגלות.

פסוק ה'           

"כֹּה אָמַר ה' אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן ה' יָסוּר לִבּוֹ"

רש"י:    

ד"ה אשר יבטח באדם: בחרישו וקצירו לומר: אזרע בשביעית ואוכל.

ד"ה ומן ה' יסור לבו: שהבטיחו (ויקרא כ"ה) "וצויתי את ברכתי לכם". כך שמעתי.

רד"ק:   

ד"ה כה אמר ה': לפי שהיו ישראל בוטחים במצרים ובאשור – אמר זה.

ד"ה ומן ה' יסור לבו: כי אם לא יסור לבו מה', אינו רע אם יבטח באדם שיעזרהו ותהיה כוונתו, כי בעזרת האל יוכל האדם לעזרו.

חובות הלבבות, הקדמה לשער הבטחון:

מה שהוא צריך יותר מכל הדברים לעובד אלוקים יתברך הוא הבטחון עליו בכל דבריו. ותועלותיו מהם מנוחת נפשו ובטחונו על אלוהיו יתברך כמו שהעבד חייב לבטוח על אדוניו, מפני שאם איננו בוטח באלוהים – בוטח בזולתו, ויהיה כמו מי שנאמר בו (ירמיהו ב') "כי שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים" ואמר הכתוב "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו" ואמר "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו". ואם יבטח על חכמתו ותחבולותיו וכח גופו והשתדלותו – ייגע לריק ויחלש כוחו ותקצר תחבולתו מהשיג חפצו.

הרמב"ם, הלכות מתנות עניים פרק י' הלכות י"ח-י"ט:

לעולם ידחוק אדם עצמו ויתגלגל בצער ואל יצטרך לבריות, ואל ישליך עצמו על הציבור. וכן ציוו חכמים ואמרו: "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות". ואפילו היה חכם ומכובד והעני, יעסוק באומנות, ואפילו באמנות מנוולת ולא יצטרך לבריות, מוטב לפשוט עור בהמות נבלות ולא יאמר לעולם: "חכם גדול אני, כהן אני, פרנסוני!"
גדולי החכמים היו מהם חוטבי עצים ונושאי הקורות ושואבי מים לגנות ועושים הברזל והפחמים ולא שאלו מן הציבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם.
כל מי שאינו צריך ליטול ומרמה את העם ונוטל, אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לבריות. והרי הוא בכלל: ארור הגבר אשר יבטח באדם.
וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא אם כן נוטל, כגון זקן או חולה ובעל יסורין ומגיס דעתו ואינו נוטל – הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו. וכל מי שצריך ליטול וציער ודחק את השעה וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הציבור – אינו מת מן הזיקנה עד שיפרנס אחרים משלו. ועליו ועל כיוצא בו נאמר: "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו".