מות בני אהרן + הפטרה

רש"י:

ד"ה וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו': מה תלמוד לומר? היה ר' אליעזר בן עזריה מושלו: משל לחולה שנכנס אצלו רופא, אמר לו: "אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב". בא אחר ואמר לו: "אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני" – זה זירזו יותר מן הראשון. לכך נאמר "אחרי מות שני בני אהרן".

פסוקים א'-ב'

ספרא ג':

"ויאמר ה' אל משה: דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת" ואין אנו יודעים מה נאמר לו בדיבור הראשון.
היה ר' אליעזר בן עזריה מושלו, משל למה הדבר דומה? לחולה שנכנס אצל רופא, אמר לו: "אל תאכל צונן ואל תשב בטחב". בא אחר ואמר לו: "אל תאכל צונן ואל תשב בטחב שלא תמות". בא אחר ואמר לו: "אל תאכל צונן ואל תשב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני" – זה זירזו יותר מכולם.
לכן נאמר "ויאמר ה' אל משה, דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת", ואם בא – מת. הוא שנאמר "ואל יבוא ולא ימות", הא אם בא מת כדרך שמתו בניו, לכך נאמר "אחרי מות שני בני אהרן..." ויאמר ה' אל משה: "דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת".

רש"י: ד"ה וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו': עיין שאלה א'.

רמב"ן:

וטעם "אחרי מות שני בני אהרן", כי מיד כאשר מתו בניו הזהיר את אהרן מן היין ומן השכר, שלא ימות. ואמר עוד למשה שיזהיר אותו שלא ימות בקרבתו לפני ה'.
והקרוב, שהיו שתי המצוות האלה ביום המחרת למיתתם, כי ביום אונן היה ואין רוח הקודש שורה מתוך עצבות... אבל הקדים הכתוב האזהרות שהזהיר את ישראל "שלא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם" (ויקרא ט"ו ל"א) ואחר כך כתב אזהרת היחיד.
ועל דעתי כל התורה כסדר, שכל המקומות אשר בהם יאמר המוקדם יפרש בו, כגון (ויקרא כ"ה א') "וידבר ה' אל משה בהר סיני" וכגון (במדבר ז' א') "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן" וכיוצא בהן.
ולכך אמר בכאן "אחרי מות" להודיע כי היה זה אחרי מותם מיד. ועל דברי רבותינו שאמרו "שלא תמות כדרך שמת פלוני, זה זירזו יותר מן הראשון", יהיה טעם הכתוב, שאמר ה' למשה בלשון הזה: "אחרי שמתו שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' אמור אליו שלא יבוא בכל עת אל הקודש ולא ימות".

פסוק א'

"אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ"

אור החיים:

נתכוון להודיע שלא יחשוב אדם כי יצאה מחשבתם לפועל (שבאמת נכנסו לפני ולפנים) אלא שנדחפו ומתו. והכוונה בהודעה זו לשלול לבל יחשוב אדם לפרוץ ולהתקרב, הגם שימות. וזה ימצא בהיות אדם בבחינת החושק שיתן נפשו על דבר; הגם שידע שימות עליו, לזה אמר "וימותו" פירוש – "וכבר מתו" ולא השיגו מחשבתם להתקרב. והבן זה.

פסוק ג'       

"עִיר שֹׁפֶכֶת דָּם בְּתוֹכָהּ לָבוֹא עִתָּהּ
וְעָשְׂתָה גִלּוּלִים עָלֶיהָ לְטָמְאָה"

פסוק ו'

"הִנֵּה נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ לִזְרֹעוֹ הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם"

תנחומא שופטים (ח'):

"לא תיקח שוחד": כיון שנותן הדיין את לבו על השוחד נעשה עיוור בדין ואינו יכול לדון אותו באמת.
אמר ר' אליעזר: הרי הוא אומר: "הנה נשיאי ישראל איש לזרועו היו בך למען שפך דם", שהיו פושטין זרועותיהן מתחת כנפי בגדיהם ונוטלין את השוחד.

רש"י:    

ד"ה איש לזרועו: כל דאלים גבר.

רד"ק:    

ד"ה איש לזרועו: כלומר, כל איש ואיש לפי חזקו היו להרע ולשפוך דם, זהו שאמר "לזרועו" – לפי זרועו והתגברותו, מפני עשרו או קרוביו, וכן (איוב) "ואיש זרוע לו הארץ".

השווה: