הפטרה לפרשת פרה

פסוק י"ט    

"וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת"

מלבי”ם, פרק י"א פסוק ט"ז:

כי הרחקתים בגויים וכי הפיצותים בארצות: בספר הזה, כל מקום שבאו נרדפים "גויים" ו"ארצות", הארצות רחוקים יותר מן הגויים, שתחילה גלו בגויים וכבר היו רחוקים, ואחרי זה נפוצו מן הגויים לארצות רחוקות יותר, עד שבארצות נפזרו יותר.

מלבי"ם, פרק י"ב פסוק ט"ו:

בהפיצי אותם בגויים וזריתי אותם בארצות: ה"זריה" בא בדברים שאינם מחוברים יחד, כמו (ישעיה ל') "אשר זורה ברחת ובמזרה" וה"נפוץ" הוא בדברים המחוברים (תהלים ב') "ככלי יוצר תנפצם".

פסוק כ'   

"וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם
וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי
בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ"

תרגום יונתן:

ועלו לביני עממיא דאתגליא לתמן על דאחילו ית שמא דקודשי בדאמרין להון: אם עמיה דה' אילין – ואיכדין מארעא בית שכיניתיה גלו?

פסוק כ'

"וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם"

רד"ק:

ד"ה ויבא: לשון יחיד דרך כלל, ובדרש על דרך (ישעיה ס"ג) "בכל צרתם לו צר".

פסוק כ'

"וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי"

מכילתא שמות י"ד ב':

"אלוהי אבי וארוממנהו": ר' שמעון בן אלעזר אומר: כשישראל עושין רצונו של מקום, אז מתגדל שמו בעולם, שנאמר (יהושע ה') "ויהי כשמוע כל מלכי האמורי... את אשר הוביש ה' את מי הירדן מפני בני ישראל... וימס לבבם ולא היה בם עוד רוח מפני בני ישראל".
וכן אמרה לשליחי יהושע (ב') "כי שמענו אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים... ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם, כי ה' אלוהיכם הוא האלוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת".
ובזמן שאינן עושין רצונו כביכול שמו מתחלל בעולם, שנאמר (יחזקאל ל"ו): "ויבוא אל הגויים אשר באו שמה ויחללו את שם קדשי". ואומר "וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגויים..." (יחזקאל כ"ג).

יומא פ"ו ע"א:

"ואהבת את ה' אלוקיך" – שיהא שם שמים מתאהב על ידך: שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה! אשרי רבו שלמדו תורה! אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמד תורה – ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר: (ישעיה מ"ט) "ויאמר לי: עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".
אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו?
אוי לו לפלוני שלמד תורה! אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה. פלוני שלמד תורה, ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו! ועליו הכתוב אומר (יחזקאל ל"ו) "באמור להם: עם ה' אלה ומארצו יצאו!"

איכה רבה פתיחה (ט"ו):

אמר הקב"ה: כבוד היה לי אילו לא נזדווגתי לאומה זו. אתה מוצא בשעה שגלו ישראל לבין העכו"ם היה הקב"ה מחזר על פתחיהן של עכו"ם לשמוע מה הם אומרים. ומה היו אומרים? אלוהיהם של אומה זו נפרע הוא מפרעה ומסיסרא ומסנחריב וכיוצא בהן. וחוזרין ואומרין: ולעולם נער הוא? (פירש בעל מתנות כהונה: בתמיה: וכי אתה סבור שלעולם הוא נער בכחו?) כביכול הזקינו הדברים! (מתנות כהונה: אותן דברים שעשה לפרעה ולסנחריב – בשכבר הימים, ועתה אין יכול לעשות ככה.)
הדא הוא דכתיב: "ויבא אל הגויים אשר באו שמה ויחללו את שם קדשי." לא היה צריך קריא לומר אלא "ויבואו" ואת אומר "ויבא אל הגויים?" כביכול הוא עצמו! ומה היו אומרים: "עם ה' אלה ומארצו יצאו!"

אברבנאל:

מפני טומאתם הפיצותים בין הגויים וזריתים בין הארצות, והכל היה במשפט, כדרכם וכעלילותם, אבל עם כל זה כאשר באו אל בין הגויים אשר באו שמה, נמשך מעניינם חילול שם קדשי, באמור גויים עליהם: "עם ה' אלה ומארצו יצאו", כלומר שלא יכול להגן על עמו ומבלי יכולת ה' לגאלם ולהושיעם היו בגלות, כי המה עמו ונחלתו.
וזהו אומרו "ויחללו את שם קדשי" – לא שבני ישראל היו מחללים אותו בעצם, כי אם שבסיבת גלותם וצרותיהם בהיותם עם ה' היה מחולל שמו בגויים, בעבורם... רצונו לומר, שעם היותו גדול ונורא בעצמו, הוא עתה מחולל בגויים, והחילול נעשה בעבורכם. והוא אומרו "אשר חללתם בתוכם", שהם היו סיבת החילול, אבל לא שהיו מחללים שמו בעצם.