מלאך

השווה את דברי המפרשים הבאים ביניהם:

רש"י, פרק כ"ג, פסוק כ':

ד"ה הנה אנכי שולח מלאך: כאן נתבשרו שעתידין לחטוא ושכינה אומרת להם (ל"ג ג') "כי לא אעלה בקרבך".

      פרק ל"ב, פסוק ל"ד:

ד"ה הנה מלאכי: ולא אני.

      פרק ל"ג,פסוק ג': 

ד"ה כי לא אעלה בקרבך: לכך אני אומר לך: (ל"ג ג') "ושלחתי לפניך מלאך".

רלב"ג, פרק כ"ג, פסוק כ':

ביאור המלות: מלאך הוא נביא, כי הנביא יקרא מלאך.

כי שמי בקרבו: הנה קרא דברו "שמו", כי דבר ה' לנביא הוא מה שהגיע לנו מהידיעה בנימוס הנמצאות ולזה היה הממרה בנביא – ממרה בה' יתברך.

באור הפרשה: הנה אנכי שולח מלאך: נביאי לפניך להנהיגך לשמרך בדרך אשר אתה הולך ע"י העתידות אשר יגידו לך בשמי וע"י הנפלאות שאעשה לך על ידו, והנה יהיו באלה הנביאים מי שיביאך אל המקדש אשר הכינותי להיות ביתי שם, כי הוא ינחילך את הארץ, שמע בקולו במה שיגיד לך בשמי...

      פרק ל"ב, פסוק ל"ד:

הנה מלאכי ילך לפניך: מה שסודר לישראל מההשגחה מפני האבות.

      פרק ל"ג, פסוק א':

לך עלה מזה: וכבר שבה זאת הנבואה למשה במאמר יותר מבואר ואמר אליו ה' יתברך: "לך עלה מזה" אתה וישראל אל ארץ כנען שנשבעתי לאבותיהם, שהיא ארץ זבת חלב ודבש, ומזה הצד לבד יירשו הארץ, כי אינם ראויים לזה מצד עצמם;

      פרק ל"ג, פסוק ב':

ושלחתי לפניך מלאך: והוא מה שסודר לישראל מההשגחה מפני האבות, ואגרש האומות ההם, "כי לא אעלה בקרבך", שתדבק השגחתי בכם מצד עצמכם, כי אתה קשה עורף לצאת מהדעות הנפסדות שגדלתם בהם, ואם יהיו עיני בכם הנה אכלה אתכם, כאשר תמרו את פי בזה האופן...

ר' יוסף אבן כספי, פרק ל"ג פסוק א':

לך עלה מזה: אע"פ שחרה אף ה' בהם, כבר ניחם מהשמידם, ושב על כל פנים להנחתו הראשונה, רצוני, להכניסם לארץ איך שיהיה.

      פרק ל"ג, פסוק ג':

כי לא אעלה בקרבך: הנה בפרשת ואלה המשפטים אמר ה' "הנה אנכי שולח מלאך" ולכן אף עתה שאינו עת רצון קיים לו ה' אותו היעוד ואמר "ושלחתי לפניך מלאך". והנה הדיבור הראשון, גם השני, אינו שולל מהיות ה' עצמו הולך עמם...
וכוונת הדיבור הראשון היתה בזולת הפקדו יתברך מהם. ועתה ביאר הפקדו והיותו יתברך בלתי הולך עמם.
וכל זה דברה תורה כלשון בני אדם, כדמות מלך כועס על בניו ועמו, ואינו רוצה ללכת עמם, מצורף לסיבה שיזכור כי עם קשה עורף הוא.
פן אכלך בדרך: כי לגדלותו ויקרתו יחשוב עוונם ולא יוכל לשאת בראותו יום יום חטאתם, כי א-ל קנא ונוקם הוא; לכן לחמלתו עליהם לרוב סכלותם יתרחק מהם ויפקיד עליהם מלאך, שמעלתו שפלה ממעלתו יתברך, והוא, רצוני לומר – המלאך, ינהלם; וזה המלאך שזכר ב"ואלה המשפטים", רק שביאר עתה, כי בעבור רעתם שעשו בדבר העגל יעצום עיניו מהם, בהפקד מושבו בתוכם, כדי שלא יראה תמיד חטאתם, פן יחרה אפו יום וישחיתם.
וכל זה דרך משל, מובן לכל משכיל.

שד"ל, פסוק כ"ג:

הנה אנכי שולח מלאך לפניך: הקדמונים פירשו: מלאך רוחני. והערדער ורוזנמילר פירשו: עמוד האש והענן. ולא יובן לפי זה מאמר "ושמע בקולו".
ולי נראה כדעת רלב"ג שהמלאך הוא נביא, והוא משה, ולפי שחטאו ונתעכבו במדבר לא הביאם הוא אל הארץ ומילא יהושע את מקומו.

      פרק ל"ב, פסוק ל"ד:

הנה מלאכי ילך לפניך: כאן הוא מלאך ממש, כלומר שלא תלך שכינתו עמהם, כלומר שלא יעשו המשכן, כי המשכן הוא אות שה' בקרבם.

      פרק ל"ג, פסוק  ג': 

כי לא אעלה בקרבך: לא תעשה לי משכן.

הרכסים לבקעה, (שפירא) פרק כ"ג פסוק ג':

שולח מלאך לפניך: על זאת לא הקפיד משה, שכן דרך הלשון בהצלחת דרך אדם, אבל אחר שהבטיח לישראל לשכון בתוכם להתהלך בקרב מחניהם כמו שנאמר להלן: "ושכנתי בתוך בני ישראל", (שמות כ"ה ח') "ושכנתי בתוכם", "והתהלכתי בתוככם". ודומיהן, וכשחטאו אמר (ל"ג ג') "כי לא אעלה בקרבך" חרד לב משה.

קאסוטו, פרוש לשמות כ"ג כ':

הנה אנכי שולח מלאך לפניך: אין הכוונה לאישיות נבדלת מן הא-לוהים; ואין מלאך הא-לוהים סוף סוף אלא פעולתו של הא-לוהים... אין המלאך אלא עזרתו והדרכתו של ה', וכיוצא בזה נאמר בבמדבר כ' ט"ז "וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים"... לפיכך המילים הנדונות כאן אין פירושן אלא, אני אדריך אתכם ואצליח דרככם. ובהמשך הכתוב בסיפא של פסוק כ"ב ברור הדבר שהכוונה לפעולות ה' בעצמו ובכבודו.

      פרק כ"ג, פסוק כ"א:

ד"ה כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו: כל ההשקפות התאולוגיות שקשרו מפרשים בכתוב זה, על תפקידם של המלאכים, על אפיים ועל יחסם אל הא-לוהים, זרות בהחלט לפשוטו של מקרא. לפי תפישת המקרא אין הבחנה מדויקת כאמור בין ה' ובין מלאכו, ועל זה מורה הביטוי "כי שמי בקרבו". פירוש המילה "שמי" הוא: עצמי וכבודי. והכוונה: אני בעצמי מתגלה לכם בו, וכמוני כמוהו...

      פרק ל"ב, פסוק ל"ג:

ד"ה מלאכי ילך לפניך כאשר הבטחתיך: כלומר, אתן לכם את הגנתי ואת עזרתי להצלחת דרככם ולכיבוש ארצכם.

      פרק ל"ג, פסוקים א'-ד':

לך עלה מזה אתה והעם וכו': פסקה זו מקבילה אל הקודמת... וצריכות שתיהן מפני שבראשונה הופסק הענין בזכרון המגפה שבפסוק ל"ה ולא נגמר ולא צוינה ההסתיגות שנאמרה למשה.

"לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית" – אתה התחלת במפעל זה ואתה תגמרהו...
ואני אקיים בכל העם כולו שבועה זו ("אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב"), כפי שבקשתני (ל"ב י"ג) "ושלחתי לפניך מלאך" (כ"ג כ"ג).
אחר פסוק ב' הבא כאילו בסוגרים, נקשר שוב פסוק ג' אל הסיפא של פסוק א' מתקבולת לאותה סיפא...
אבל רואה אני להוסיף הסתייגות זו:
"כי (בהוראת "אפס כי" – כמו ישעיה כ"ח כ"ח) לא אעלה" אני בכבודי ובעצמי בקרבך. כל מה שאמרתי לאבות אקיים, אבל השראת שכינתי שאמרתי להשרות בתוך מחנה ישראל ע"י המשכן שהם יבנו לשמי, דבר זה לא יהיה, מכיון שהעם אינו עוד ראוי לו. אמנם מסרתי לך הוראות מפורשות על עשיית המשכן, ובתחילת הוראות אלו אמרתי לך (כ"ה ח'): "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם", ובסופן (כ"ט מ"ו) אמרתי לך, ש"הוצאתי את בני ישראל מארץ מצרים לשכני בתוכם". את הגנתי ואת עזרתי אתן להם מרחוק, והם לא יזכו לראות את סמל נוכחותי בתוך מחניהם.
לפי פירושנו בפסוק זה ובפסוקים המדברים על שליחות המלאך (כ"ג כ' ואילך וכאן פסוק ב') כל הבעיות שהתלבטו בהן המפרשים אינן בעיות, והכל ברור.