"לא תהיה אחרי רבים לרעות"+הפטרה

פסוק ב'

"לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת"

מכילתא:

ממשמע שאין אתה הווה עמהם לרעה אבל אתה הווה עמהם לטובה. כיצד? שנים עשר מזכין ואחר עשר מחייבין – זכאי. שלושה עשר מחייבין ועשרה מזכין – חייב. או אחד עשר מזכין ושנים עשר מחייבין, שומע אני יהא חייב? תלמוד לומר: "לא תענה על ריב" – אמרה תורה: הרוג על פי עדים, הרוג על פי מטים, מה עדים בשנים אף מטים בשנים!
או אחד עשר מזכין ואחד עשר מחייבין ואחד אומר: "איני יודע" – הרי זו אזהרה לדין, שלא יטה אלא לכף זכות, תלמוד לומר: "לא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות".

פסוק ב'

"וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת"

סנהדרין ל"ו ע"א:

דיני נפשות מתחילין מן הצד. מנא הני מלי? אמר רב אחא בר פפא אמר קרא: "ולא תענה על ריב", - לא תענה על רב. רבא בר בר חנא אמר ר' יוחנן מהכא: (שמואל א' כ"ה): "ויאמר דוד לאנשיו: חגרו איש חרבו! ויחגרו איש חרבו ויחגור גם דוד את חרבו".

* תפארת ישראל:

שכך מושב הסנהדרין: הקטנים בחכמה, יושבין מן הצד מכאן ומכאן והגדולים יושבים באמצע לישא וליתן. מתחילין מן הקטנים שיושבין מן הצד, שיאמרו דעתם, ואחר כך אומר הגדול.

פסוק ב'

"וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת"

הרמב"ם, הלכות סנהדרין פרק י' הלכה א':

אחד מן הדיינים בדיני נפשות, שהיה מן המזכים או מן המחייבים, לא מפני שאמר דבר הנראה לו בדעתו אלא נטה אחר דברי חברו, הרי זה עובר בלא תעשה, ועל זה נאמר: "ולא תענה על ריב לנטות". מפי השמועה למדו, שלא תאמר בשעת מנין: 'דיי שאהיה כאיש פלוני' אלא אמור מה שלפניך.

רש"י:

יש במקרא הזה מדרשי חכמי ישראל, אבל אין לשון המקרא מיושב מהם על אפניו.
מכאן דרשו שאין מטין לחובה בהכרעת דיין אחד, וסוף המקרא דרשו "אחרי רבים להטות" – שאם יש שניים מחייבים יותר על המזכין - הַטה הדין על פיהם לחובה, ובדיני נפשות הכתוב מדבר.
ואמצע המקרא דרשו "ולא תענה על ריב" – על רב, שאין חולקין על מופלא שבבית דין, לפיכך מתחילין בדיני נפשות מן הצד, לקטנים שבהם שואלין תחילה שיאמרו את דעתם.
ולפי דברי רבותינו כך פתרון המקרא: "לא תהיה אחרי רבים לרעות" לחייב מיתה בשביל דיין אחד שירבו מחייבין על מזכין. "ולא תענה" על הרב לנטות מדבריו, ולפי שהוא חסר יו"ד דרשו בו כך. "אחרי רבים להטות" – יש רבים שאתה נוטה אחריהם. ואימתי? בזמן שהם שניים המכריעין במחייבים. אבל הֱיה עמהם לטובה, מכאן אמרו: דיני נפשות מטין על פי עד אחד לזכות ועל פי שנים לחובה...
ואני אומר לישבו על אפניו כפשוטו, כך פתרונו:
"לא תהיה אחרי רבים לרעות": אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר: הואיל ורבים הם הנני נוטה אחריהם. "ולא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות" – ואם ישאל הנידון על אותו המשפט, אל תעננו על הריב דבר הנוטה אחרי אותן רבים להטות את המשפט מאמתו, אלא אמור את המשפט כאשר הוא, וקולר יהא תלוי בצואר הרבים.

פסוק ב'

"וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת"

הכתב והקבלה:

פירוש המקרא סתום. וכתב ר' נפתלי הרץ ויזל נראה שכך פירושו: מילת נטיה נופל על המסכים לדבר שלא משיקול דעתו אלא מנטיית לב, על דרך משל, שאוהב דבר זה אף על פי שכפי דרך שכלו לא נכון לעשותו או שאין לו טעם בדעתו, כדרך "נטיתי לבי לעשות חוקיך", כלומר אף על פי שאיני מבין סודם, וכן "על כל אשר יחפוץ יטנו", ורבים כאלה.
והנה מטבע לב האדם שיסמוך על דעת הגדול ממנו בחכמה וכשישמע להיכן דעתו נוטה, יסכים עמו, מבלי שים לבבו לחקור באותו דבר, והנטיה הזאת אסרה הכתוב.
ויש נטיה אחרת הפוכה מן הראשונה והיא, שאם כפי שכלו וחקירת לבו ידון כך, וחבריו חולקים עליו, אף על פי שאין דבריהם נראים בעיניו - חייב לשמוע להם, ולבטל דעתו ולעשות כאשר יורו הרבים.
ועל שתי הנטיות הללו דבר הכתוב: "לא תענה על רב לנטות", היא הנטיה הראשונה, כלומר: כשתענה בדבר הריב, לא תענה חיוב ופטור מנטיית לב אחרי דעת הגדול ממך, אל חקור ואמור מה שלפניך; והפך מזה "אחרי רבים להטות" כשנגמר הדין על פי דעת רבים החולקים עליך, לא תעמוד על דעתך, אלא הטה לבבך לעשות כאשר יורו הרבים. עד כאן דברי רנה"ו.

אברבנאל:

הנבואה הזאת היתה בהיות ירושלם במצור הבבליים, כי אז כרתו הברית על ענין העבדים, ונעשה זה (היינו: הברית שכרתו לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו חפשים לבלתי עבוד בם עוד) כאשר עלו הבבליים מעליהם* מפני השמועה ששמעו מחיל מצרים שהיה בא, וכפי זה כבר היה חיל הכשדים במלחמה על ירושלם.

------------------------------------------------------------------------------------

* הערה: לענין הפסקת המצור בגלל צאת חיל פרעה ממצרים להלחם בחיל בבל, עיין פרק ל"ז א'-י"א.

פסוק ט'

"לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים"

שד"ל:   

שכבר עבדו אותם כמה שנים יותר על שש. ואמר ווינימא, כי עשו זאת כדרך שהיו עושים היוונים והרומיים בשעת הדחק מפחד אויב, היו משחררים העבדים כדי שילחמו בעדם בלב שלם.
וכשראו שהלכו להם הכשדים חזרו וכבשום לעבדים ולשפחות.
והנכון כי לא לכך עשו, אלא לשוב אל ה', וכמו שאמר ירמיהו למטה בפסוק ט"ו.

פסוק י"ז

"הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם ה'"

אבן כספי, אדני כסף:      

דרוש שני מצטרף, ואין הטעם שיהיה ה"דרור" בצירוף אל "החרב" הסמוך בכאן, כי יהיה זה הפך המכוון, אבל היו משולחים לנפשם חפשים מאת ה', כי יעזבם מתחת הנהגתו וימסרם ביד החרב.