יובל

 גיליון זה הוא המשכו של גיליון בהר תשי"ד, שעסק בחלקו הראשון בעניין יובל.

לטעם מצוות יובל עיין שם שאלה א' ובייחוד גיליון בהר תש"ז שאלה ב'.

פסוק כ"ג

"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת
כִּי לִי הָאָרֶץ
כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי"

ר' נפתלי הרץ ויזל, באור:

ד"ה כי לי כל הארץ: ... יאמר אני אדון הארץ, ובידי לצוות מה שאני חפץ בו, ולכן בעל הטעמים שם המפסיק תחת "הארץ".

ד"ה כי גרים ותושבים אתם עמדי: זהו ענין אחר, שמא תאמרו: הרי נתת לנו הארץ לאחוזת עולם, ואנחנו אזרחי הארץ, על כן אמר: אף על פי שכנגד שאר העמים אזרחי הארץ אתם ונתנה לכם לאחוזה ולבניכם אחריכם, עמדי אתם גרים – אתם דומים כגרים שבאו מארץ רחוקה ואדוני הארץ הרשה להם להיות תושבים בארצו ונתן לכל אחד מחוז לשבת בו, שאין גוף הקרקע קנוי לו לעשות בו מה שירצה. וכן הוא באמת כי האדם דומה בארץ לגר, כי נשמתו ממעל וירד ממקומו למטה לשבת בארץ וכן אמר דוד (תהלים ל"ט) "כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי", כלומר עוד מעט ונשובה אל המקום אשר יצאנו משם. 

פסוק כ"ג

"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת"

רש"י:

ליתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל, שלא יהא הלוקח כובשה.

רמב"ן, (אחרי הביאו לשון רש"י):

ואם כן למה יזהיר במכירה? והראוי: "והארץ לא תקנה לצמיתות". ואולי אמר: "לא תמכר" לכם וכן (כ"ה, מ"ב) "לא ימכרו ממכרת עבד" – אזהרה בלוקח שיוציאנו ביובל כפי פשוטו.
ויתכן שיהיה "לא תמכר לצמיתות" לאו במוכר, שלא ימכור אותם לחלוטין, לומר: "הריני מוכרה לך לעולמים, גם אחרי היובל", ואף על פי שהיובל מפקיעה, הזהיר הכתוב למוכר או לשניהם שלא יעשו ממכרם לצמיתות. ואם אמרו כן – יעברו בלאו הזה. ולא יועיל להם כי תחזור ביובל. וכן פירש הרב רבי משה (הרמב"ם בספר המצוות, מצוות לא תעשה רכ"ז). והטעם בזה בידוע כי בדעות בני אדם, שאם יעשו ממכרם מתחילה במספר שנים עד היובל, יקל בעיניהם הענין; ואם יקנה לחלוטין, תקשה בענין החזרה מאוד ויהיה כענין שאמרו (חז"ל): במאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני ולקי, משום דעבר אהרמנא דמלכא (שעבר על מצוות המלך).
והנכון בעיני שאין זה לאו... אבל הוא טעם, יאמר: הנהיגו ביניכם היובל ואל יקשה בעיניכם, כי לי הארץ ואיני רוצה שתמכר לצמיתות כשאר הממכרים, וזו היא כוונתם בתורת כהנים "לצמיתות" – לחלוטין...

רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל י"א א':

ארץ ישראל המתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות, שנאמר "והארץ לא תמכר לצמיתות", ואם מכר לצמיתות – שניהם עוברים בלא תעשה, ואין מעשיהם מועילים אלא תחזור השדה לבעליה ביובלין.

פסוק כ"ג

"כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי"

שם עולם, על ויקרא:

מצאנו בדיני תורה (א) גר סתם, גם (ב) תושב סתם, גם (ג) גר תושב, גם (ד) גר ותושב.
ושם "גר ותושב" לו שלוש הוראות:
(1) לפעמים הוי"ו הוא וי"ו לחלק, כאומר "גר או תושב" ואז "גר" הוא גר צדק, ו"תושב" הוא = "גר תושב"...
(2) ולפעמים הוי"ו הוא וי"ו החיבור והוא שם תואר אחד ואז לפעמים הוראתו הוא "גר תושב" – כמו בלא וי"ו – כמו למטה, פסוק מ"ז, "וכי תשיג יד גר ותושב עמך"...
(3) ולפעמים הוראתו... לשון "גר" מארץ אחרת ודעתו להשתקע בארץ אשר בא שמה וגם אנשי הארץ אינם מחזיקים אותו כגר, כי אם מקבלים אותו כאחד התושבים, כמו באברהם (בראשית כ"ג): "גר ותושב אנכי עמכם" – כי אנשי הארץ לא החזיקו אותו כגר, כי אם קיבלוהו כאחד מהתושבים, כמו שאמרו (שם) "נשיא אלוקים אתה בתוכנו", לכן בצדק קרא עצמו "גר ותושב", כי אף על פי שהוא גר מארץ אחרת, מכל מקום הוא גם כן תושב בבחינת הארץ אשר נתיישב שם.