תורת המצורע

ערכין ט"ו ע"ב:

אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא: כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר, שנאמר (תהלים י"ב) "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו – מי אדון לנו!" ואמר ר' יוסי: כל המספר לשון הרע, נגעים באים עליו... אמר ריש לקיש: מאי דכתיב "זאת תהיה תורת המצורע"? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע.

פסוקים ד'-ז'

"וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה"

בטעם הארבעה: שתי ציפורים, עץ ארז, שני תולעת ואזוב.

רש"י, פסוק ד':

ד"ה טהורות: פרט לעוף טמא, לפי שהנגעים באין על לשון הרע (חולין ק"מ ערכין ט"ו) שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו ציפורים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול.

ד"ה ועץ ארז: לפי שהנגעים באין על גסות הרוח.

ד"ה ושני תולעת: לשון של צמר צבוע זהורית (ב"מ כ"ט).

ספר החינוך:

יש קצת רמז בענייני טהרתו של מצורע, כי בדברים אלה הודיעונו חכמים על צד הפשט, שהעניין הוא לקבוע בנפשו של מצורע, שאם היה – טרם בוא עליו החולי – גבה לב כארז, שהוא אילן גבוה, ישפיל עצמו כאזוב.
ואמרו בטעם ציפורים: "הוא עשה מעשה פטיט" – כלומר שהִרְבָּה דברים בלשון הרע – "לפיכך יקריב ציפורים שהם מצפצפים תמיד".
ובשני התולעת איני יודע שאמרו חז"ל עליו דבר. ואפשר גם כן לרמוז שישפיל עצמו; ויהיה הרמז מצד השם של תולעת.
ובטעם המים, שיטהרו כל טמא, אחשוב על הפשט, כדי שיראה האדם עצמו אחר הטבילה כאילו נברא באותה שעה, כמו שהיה העולם כולו מים טרם היות בו אדם (כמו שכתוב: "...מרחפת על פני המים"); וייתן אל ליבו, כי כמו שנתחדש בגופו, יחדש גם כן פעולותיו לטוב ויכשיר מעשיו וידקדק בדרכי ה'. והשומע (לטעם זה) ישמע, והחדל – יחדל.

רש"ר הירש, (תרגום מפירושו בגרמנית):

האופי הבלתי סוציאלי המסומל על ידי ציפור הדרור "שאינה מקבלת מרות" מתבלט כאן כניגוד לאופי הסוציאלי של מי שברצונו לשוב להיכנס ולהיצמד לחברה האנושית המושתתת על יסודות סוציאליים. זהו הניגוד בין "בהמת השדה" לבין "אדם מן הישוב".
כניסה זו לחברה הסוציאלית מותנית בקיום הציווי: "ושחט את הצפור" פירושו של דבר, שעל האדם לשעבד בכל מאודו את בהמיותו הבלתי מרוסנת לקבלת עול הרצון האנושי התקיף במוסריותו...
עץ ארז ואזוב, הגדול והקטן ביותר במערכת הצומח, מסמל את כלל עולם הצומח, כשם ששני תולעת – צמר צבוע בדם תולעת – ("היונק והרמש") הגדול והקטן במערכת החי – מסמל את עולם החי. שלושתם קשורים בחוט אדום לאחדות אחת מסמלים את מושג החיים האורגאניים של הצומח והחי בשדה אשר נגזר על הנגוע לשבת בו עד הנה, מפאת אפיו הבלתי סוציאלי.
נלווה אליהם הציפור החי, ציפור הדרור; הבהמיות הבלתי מרוסנת, החיה על פי האינסטינקט (= ולא בבחירה חופשית) מקומה בין עולם החי – הצומח של הטבע האורגאני.
... ההזיות שבע פעמים באו להזהיר את המרוחק לנאות שדה לשבת בדד בין בעלי חי וצמחים שיתאמץ שבעתיים בכל כוחותיו עד שיטהר ויבוא כחבר בקהל האנושי.

להבנת דבריו:
ספרא קי"ד:

ושלח את הציפור החי... ציפור שחיה חוץ לעיר. ואיזו היא? זו ציפור דרור.

שבת ק"ו:

... שאינה מקבלת מרות... למה נקרא שמה "דרור"? שדרה בבית כבשדה.

השווה לדבריהם דברי הרמב"ם לטעמי המצוות שהובאו בגיליון תרומה שנה זו!