איסור אכילת דם

ויקרא פרק ז, כו

פסוק כ"ו

"וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ"

למה מנה הרמב"ם במנין המצוות מצוה זו כאן, ולא במקום שבו הובאה ראשונה בפרק ג' פסוק י"ז?

הרמב"ם, מורה נבוכים ג' מ"ו:

ודע כי הדם היה טמא מאוד בעיני הצאבא (עובדי עבודה זרה) ועם כל זה היו אוכלים אותו, מפני שהיו חושבים שהוא מזון השדים. וכשאכל אותו מי שאכלו כבר השתתף עם השדים ויביאוהו ויודיעוהו העתידות. והיו שם אנשים שהיה קשה בעיניהם אכילת הדם, כי הוא דבר שימאסהו טבע האדם. והיו שוחטים בהמה ומקבלים דמה בכלי או בחפירה ואוכלים בשר השחיטה ההיא סביב דמה, והיו מדמים במעשה ההוא שהשדים יאכלו הדם אשר הוא מזונם, והם יאכלו הבשר, ובזה תהיה האהבה והאחווה והרעות להם בעבור שאכלו כולם על שולחן אחד ובמושב אחד, ויבואו להם השדים ההם לפי מחשבתם בחלום ויגידו להם העתידות ויועילו להם.
אלה כולם דעות שהיו נמשכים אחריהם בזמנים ההם, ובוחרים אותם והיו מפורסמות, לא היה ספק לאחד מן ההמון אמתתם.
ובאה התורה השלמה ליודעיה להסיר אלו החוליים הנאמנים ואסרה אכילת הדם, ועשתה חיזוק באיסורו כמו שעשתה בעבודה זרה בשווה (=באותה לשון): אמרה "ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם" כמו שאמר בנותן מזרעו למולך: "ונתתי את פני באיש ההוא". ולא בא זה הלשון במצוה שלישית מלבד עבודה זרה ואכילת דם... וטהרה (התורה) הדם ושמה אותו מטהר מה שיגיע בו (אפודי: תורתנו טיהרה הדם וציוותה להזות בו לטהר): "והזית על אהרן ועל בגדיו וקדש"... וציותה להזותו על המזבח... ושמה העבודה כולה לשופכו שם, לא לאוספו – כמו שאמר "ואני נתתיו (=את הדם) לכם על המזבח לכפר על נפשתיכם" (ויקרא י"ז, י"א).

רמב"ן, ויקרא י"ז י"א:

ד"ה כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו על המזבח: המשמע מן הכתוב הזה שיאמר, שיאסור לנו הדם מפני שנתנו לנו להיות על המזבח לכפר על נפשותינו. ואם נקשה למה אסר דם החיה והעוף אשר לא יקרב? נדחה את השואל לאמור לו, שרצה להרחיקנו מכל דם שלא נשגה בו...
והרב כתב במורה הנבוכים (ג' מ"ו), כי היו הכשדים מואסים הדם ויחשבוהו להם לטומאה, אבל יאכלו ממנו הרוצים להתחבר לשדים ולהינבא מהם העתידות, והתורה תכווין לעולם להרוס בענייני סכלותם להפוך מחשבותיהם, ולכך אסרה הדם באכילה ובחרה בו להטהר בהזאות ולזרקו על המזבח לכפרה. ולכך אמר (פסוק י') ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם, כמו שאמר בנותן מזרעו למולך (להלן כ' ו'), שהוא מביא למין ממיני עבודה זרה, כי לא נאמר כן במצוה אחרת.
ואלו דברים מיושבים, אבל הכתובים לא יורו כן, שהם יאמרו תמיד בטעם האיסור, כי נפש כל בשר דמו בנפשו (פסוק י"ד), כי נפש הבשר בדם הוא (פסוק י"א), והֶחֱזִיר במשנה תורה (דברים י"ב כ"ג): "רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר".
וראוי שנפרש בטעם איסורו, כי השם ברא כל הנבראים התחתונים לצורך האדם כי הוא לבדו בהם מכיר את בוראו, ואף על פי כן לא התיר להם באכילה מתחילה רק הצומח לא בעלי הנפש, כאשר בא בפרשת בראשית שנאמר (בראשית א' כ"ט): הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו'. וכאשר היה במבול שניצולו בזכותו של נח והקריב מהם קרבן והיה לרצון לו - התיר להם השחיטה, כמו שאמר (שם ט' ג'): "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל", כי חיותם בעבור האדם. והנה התיר גופם אשר הוא חי בעבור האדם, שיהיה להנאתו ולצרכו של אדם, ושתהיה הנפש שבהם לכפרה לאדם, בקרבים לפניו יתברך, לא שיאכלוהו, כי אין לבעל נפש שיאכל נפש, כי הנפשות כולן לאל, הנה כנפש האדם וכנפש הבהמה לו הנה ומקרה אחד להם כמות זה כן מות זה... ולכך יש בה (בנפש החי) דעת לברוח מן הנזק וללכת אחרי הנאות לה, והיכר ברגילים, ואהבה להם כאהבת הכלבים לבעליהם...

הערה: להבנת דברי הרמב"ן ראה דוד הופמן, ויקרא ע' שכ"ח:

"לא עצם חומר הדם הוא החיים, אלא הדם הוא נושא רוח החיים שבבעל החיים, הוא קשור קשר הדוק ברוח-החיים, ושניהם יחד ("דמו בנפשו") הם נפש החי. הדם הוא מכשיר הנפש, באמצעותו היא מבצעת את פעולותיה".

מה ההבדל העקרוני בין טעמו של הרמב"ם לבין טעמו של הרמב"ן בטעם איסור אכילת הדם?

מהו נימוקו העיקרי של הרמב"ן שבגללו אינו מקבל את טעם הרמב"ם?

לשם מה מזכיר הרמב"ן בדבריו את איסור אכילת בעלי חיים לאדם הראשון ואת היתר אכילתם לנח ולבניו; מה לעניין זה ולטעם איסור אכילת הדם?

למה לא יסביר הרמב"ן את טעם האיסור אצלנו בפרשת צו וידחה את כל פירושו זה לפרשת אחרי-מות?

השווה לדברי הרמב"ן כאן את דבריו ויקרא א', ט':

ד"ה עולה: ...והנה בכתוב הזה טעם הקרבנות שהם אשה ריח ניחוח לה'. ואמר הרב במורה הנבוכים (ג' מ"ו) כי טעם הקרבנות, בעבור שהמצרים והכשדים, אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם, היו עובדים לבקר ולצאן, כי המצרים עובדים לטלה והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים, ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם. בעבור כן ציוה לשחוט אלה השלשה מינין לשם הנכבד כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא, ובו יתכפרו העונות. כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש, כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו. אלה דבריו ובהם האריך.
והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח.
וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה, אבל תוסיף מכאוב, כי מחשבת הרשעים הנזכרים לעבוד למזל טלה ומזל שור שיש להם כח בהם כפי מחשבתם, ולכן לא יאכלו אותם לכבוד כוחם ויסודם, אבל אם יזבחו אותם לשם הנכבד זה כבוד להם ומעלה, והם עצמם כך הם נוהגים, כמו שאמר (ויקרא י"ז ז') ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, ועושי העגל זבחו לו.
והרב מזכיר שהיו מקריבים ללבנה בכל ראשי חדשיהם, ולשמש בעלותה במזלות הידועים להם בספריהם. ויותר תתרפא המחלה באכלינו מהם לשובע שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם ולא יעשו כן לעולם.
והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו אין בעולם כשדי או מצרי הקריב קרבן וייטב בעיני ה' ואמר בו (בראשית ח' כ"א) וירח ה' את ריח הניחוח. וממנו אמר אל לבו, לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם (שם). והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו (שם ד', ד'), ולא היה עדיין בעולם שמץ עבודה זרה כלל.
ובלעם אמר את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח (במדבר כ"ג ד'), ואין דעתו עתה לשלול ממנו אמונות רעות, ולא נצטוה בכך, אבל עשה כן לקרבה אל האלהים כדי שיחול עליו הדבור. ולשון הקרבנות, את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי (שם כ"ח ב'), וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות עבודה זרה מדעת השוטים.
ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה, ציוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו. וקרבן התמיד, בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה.
ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם, תכנס בו ממה שאמרו רבותינו בספרי (פנחס קמ"ג) ובסוף מנחות (ק"י ע"א), אמר שמעון בן עזאי בא וראה מה כתיב בפ' הקרבנות, שלא נאמר בהם לא אל, ולא אלהיך, ולא אלהים, ולא שדי, ולא צבאות, אלא יו"ד ה"א שם המיוחד, שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק. ושמא תאמר לאכילה הוא צריך, תלמוד לומר אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה (תהלים נ' י"ב), לא אמרתי לכם זבחו אלא כדי שיאמר ויעשה רצוני.
ובתחלת תורת כהנים (פרשה ב' ה') רבי יוסי אומר כל מקום שנאמר קרבן אמור ביו"ד ה"א, שלא ליתן פתחון פה לאפיקורסים לרדות. אלו דבריהם ז"ל. ואמת כי בפרשת הקרבנות לא נאמר לא אל ולא אלהים, אבל מצאנו, והעלית עליו עולות לה' אלהיך (דברים כ"ז ו'), וכתיב, לחם אלהיהם הם מקריבים (להלן כ"א ו'), וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב. (שם ח) וכתוב במזמור הנזכר, זבח לאלהים תודה (תהלים נ' י"ד). ועוד כתוב (דברי הימים ב' כ"ט ו'-ז') כי מעלו אבותינו ועשו הרע בעיני ה' אלהינו גם סגרו דלתות האולם ויכבו את הנרות וקטורת לא הקטירו ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל.
אבל הענין כולו מבואר בתורה, שנאמר (במדבר כ"ח ב') את קרבני לחמי לאשי, ואמר (להלן ג' י"א) לחם אשה, שהם לחם לאשה, וממנו לאשים, ואשה לשון אש. ואמר ר"א, אשה שם התואר, וטעמו, קרבן אש והוא תואר למילת הכל. ובמנחה שאמר (להלן ב' ב') והקטיר הכהן את אזכרתה אשה ריח ניחוח לה', יהיה תואר לקומץ. ואינו כן, אבל אשה שם, כמו אש, ו"עולה אשה" כמו עולת אש ריח ניחוח לה', וכן כלם, כי טעמם כמו "לחם אשה" (להלן ג' י"א ט"ז). אבל לא אמר אש ואמר אשה כמשמעו, כאשר הראה אותך בהר במתן תורה.
והנה הקרבן במדת הדין, והזביחה לשם ה' לבדו, שלא יתכוין לדבר אחר בעולם רק לשם ה' לבדו, וזה טעם עולה הוא, אשה הוא. ולכך אמר הכתוב (להלן כ"א ו') כי את אשי ה' לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קדש, כי לאישי ה' קרבן אלהיהם. ולכך אמרו שלא הזכיר בצוואות של קרבנות לא אל ולא אלהים אלא אשה ריח נחוח לה', כי הכונה לה' לבדו תהיה, לא יכוון המקריב ולא יעלה במחשבתו רק לשם המיוחד. והוא מאמר החכמים (סנהדרין ס' ע"ב) ריקן כל העבודות כולן לשם המיוחד.
ובתורת כהנים (סוף פרק ו') לה', לשם מי שעשה את העולם. והוא מה שאמר המזמור, זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך (תהלים נ' י"ד), כי ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ (שם מ"ז ג'). ואין נודרין אלא לשמו המיוחד, והוא מה שאמר, אלהים אלהיך אנכי לא על זבחיך אוכיחך (תהלים נ"ז ח), כאשר אמר, אנכי ה' אלהיך (שמות כ"ב). וזה טעם המזמור כולו, שאמר אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ וגו' (תהלים נ' א'), שהזכיר שם מלא על עולם מלא, והזכיר בהם הקרבנות, והוא שנאמר (ישעיה ס' ז') יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר, לאמר שיהיו הקרבנות על הרצון שהוא מזבחו, ובית תפארתו יפאר בעלותם לריח ניחוח: והנה ניחוח מן נחה רוח אליהו על אלישע (מלכים ב' ב' ט"ו), ותנח עליהם הרוח (במדבר י"א כ"ו).
וכל קרבן לשון קריבה ואחדות. ולכך אמר, ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל, כי העולה בקדש תהיה לאלהי ישראל. והמלאך לימד למנוח ענין הקרבנות, אמר, אם תעצרני לא אוכל בלחמך (שופטים י"ג ט"ז), שאם יעשה לו לחם לא יקבל ממנו כי הוא פגול וזבח תועבה לשם, אבל אם תעשה עולה לה' לבדו תעלנה, ותהיה לרצון על אשה ה', ואז עלה בלהב המזבח. והנה הענין מפורש ומבואר, וה' הטוב יכפר בעד.

האם דומה ויכוח הרמב"ן נגד הרמב"ם כאן לויכוחו עמו שם (בויקרא א', ט') – האם עמדת הרמב"ן בשני המקומות אחת היא?

שאלה קשה שאלה קשה ביותר