קרבן עולה

בטעם הקרבנות בכלל עיין גיליון ויקרא תש"ה וכן גם גיליון ויקרא תשי"ג שאלה א'.

בראשית רבה ל"ד ט':

"וירח ה' את ריח הניחוח" (בראשית ח' כ"א), הריח ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש; "וירח" ריח של חנניה, מישאל ועזריה עולין מכבשן האש... וירח ה', הריח ריח דורו של שמד (= הוא דורו של ר' עקיבא שמסרו עצמן להריגה ולשריפה על קידוש ה' – זהו דורו של הרוגי מלכות בימי אדרינוס קיסר).
רב שלום בשם ר' מנחמא אמר: משל למלך שהיה מבקש לבנות לו פלטין על הים ולא היה יודע היכן לבנותה, ומצא צלוחית של פפולסמון (של שמן הטוב) והלך והריחה ובנה אותו פלטין שם (במקום הצלוחית). הדא הוא דכתיב (תהלים כ"ד): "כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה". בזכות מה? בזכות (תהלים כ"ד) "דור דורשיו מבקשי פניך יעקב סלה".

פסוק ד'

"וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ"

רמב"ן:

ד"ה וסמך (בסוף דבריו שם) ונרצה לו: יחזור אל השם הנכבד הנזכר שיתרצה לו בקרבן זה לכפר עליו, מלשון (שמואל א' כ"ט) "ובמה יתרצה זה אל אדוניו"; (תהלים מ"ד) "ואור פניך כי רציתם" וכן רבים.
ויתכן כי "ונרצה" כינוי לחטא, שנרצה לו חטא לכפר עליו, מלשון (ישעיהו מ') "כי מלאה צבאה, כי נרצה עוונה"; (דברי הימים ב' ל"ו) "עד רצתה הארץ את שבתותיה"; (ויקרא כ"ו, מ"ג) "והם ירצו את עוונם". לשון של השלמה.
ויתכן שהוא כעניין הראשון, כאילו העוון רצוי לפני ה', לא ייחר אפו בו עוד.

הכתב והקבלה:

ונרצה לו: יסכים ברצונו לנקות עצמו מכתמי פשעו וחטאיו (עם רעגט זיך אין איהם דער וויללע זיך דאביי צו ענטזינדיגען) . מילת "ונרצה" על הרצון הפשוט העולה בקרב לב איש לעשות דבר מה, כעניין (אסתר) "לעשות כרצון איש ואיש" והנפעל יורה על שיתפעל האדם בעצמו בשימת לב ונפש על חטאיו ורוע מעשיו וגדולת מי שחטא נגדו, עד שתטהר מחשבתו, ויעלה ברצון נפשו הטהורה ההסכמה להתחרט ולהתוודות על מה שעשה נגד רצונו יתברך. ודומה מילת "ונרצה" למילת (ויקרא כ"ה) "כי ימוך אחיך ונמכר לך", כן ונרצה שהוא פועל בעצמו את רצונו, ומילת "לכפר" פירוש – "להתוודות", כמו (ויקרא ט"ז ו') "וכפר בעדו ובעד ביתו" שפירושו – יתוודה עוונותיו ועוונות בני ביתו.
ובזה המקרא על מקומו "וסמך ונרצה" וכדעת רבותינו: כל הסומך מתוודה על קרבנו וידוי דברים, והיא העיקר התכליתי המכוון בכל הקרבנות.

פסוק ט'

"רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'"

ר' אליעזר אשכנזי, ספר מעשי ה', פרק כ"ז:

כאשר אמר בקרבנות "ריח ניחוח לה'" לא לסיפור מעלת הקרבנות נאמר כך, אבל אדרבא, לסיפור גרעון המעלה נאמר כן, כי המביא קרבן ויחשוב כי בקרבן נתכפר העוון הודיעה לו התורה שאין הדבר כך, כי הקרבן איננו רק "ריח ניחוח" על מה שהוא עתיד לעשות ואם אינו מתקן מעשיו – עליו נאמר (ישעיה א') "למה לי רב זבחיכם"? ולכך הושאלה לה' יתברך מילת "הריח", כי כאשר הריח הטוב הבא מרחוק יעיד על הדבר בעצמו היותו טוב, כמו כן כל "ריח ניחוח" שנאמר בקרבנות שיהיו "לריח ניחוח לה'" פירושו שהקרבן ההוא יהיה לפני ה' כמבשר על המעשים הטובים שעתיד המקריב ההוא לעשות. ונקרא "ריח ניחוח לה'", לפי שכל דבר נרגש אל המרגיש טרם הגיעו אליו יושאל לו בלשוננו הקדוש לשון "ריח", כמו שנאמר באיוב "מרחוק יריח מלחמה" (הסוס בקרב), שפירושו שהרגיש במלחמה טרם הגיעו אליה. ולפי שכל המביא קרבן דעתו לעשות תשובה ולהתקרב אליו יתברך, נקרא היות הקרבן "ריח ניחוח לה'", שהקרבן יעיד על הטוב שעתיד לעשות.

קאסוטו, מנח עד אברהם עמוד 31, בראשית ח', כ"א:

וירח את ריח הניחוח... אלוקי ישראל אין לו צורך בזבחים (תהלים ג', י"ג) "האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה"? קרבנותיו של נח הם עולות ובשרם נשרף כליל ואינו נאכל. מה שמגיע עד כסא ה' אינו אלא הריח – דבר שאין בו ממש. ובודאי אין הכוונה לריח של הבשר הנשרף שבלי ספק אינו "ניחוח", אלא הכוונה לדבר חשוב יותר.
... הביטוי "הריח ריח ניחוח" פשט כבר בלשון העברית את הוראתו המילולית, ועבר להוראה מושאלת: מעין "קיבל ברצון, הוקיר את הכוונה שבלב המקריב." בתהלים נ' – אחרי הכתוב האמור – כתוב מיד "זבח לאלוקים תודה", והכוונה זבח את הזבח הרצוי בעיני האלוקים, והוא הזבח המביע לו את תודתך והמראה על רגש התודה שבלבך. כזה היה זבחו של נח, לפיכך היה זבחו לרצון לפי ה'.
ניחוח: נגזר מן השרש "נוח", פירושו דבר הגורם לנחת רוח והמקובל בנחת רוח.

פסוק ב'

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם"

רש"י: 

ד"ה אדם: למה נאמר? מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל.