המנורה

הרמב"ם, מורה נבוכים ג', כ"ו:

כמו שחלקו אנשי העיון מבעלי התורה, אם מעשיו יתעלה נמשכים אחר חכמה או אחר הרצון לבד לא לבקשת תכלית כלל, כן חלקו זאת המחלוקת בעצמה במה שנתן לנו מן המצוות: שיש מי שלא יבקש לזה סיבה כלל ויאמר שהתורות כולם נמשכות אחר הרצון לבד, ויש מי שיאמר שכל מצוה ואזהרה מהן נמשכת אחר החכמה, ומכוון בה תכלית אחת; ושהמצוות כולן יש להן סיבה ומפני התועלת ציוה בהם, והיות לכולם עילה (=טעם), אלא שאנחנו נסכל (=לא נבין) עילת קצתם ולא נדע אופני החכמה בהן. וזו דעתנו כולנו ההמון והסגולות (=המון ישראל הפשוט והמעמיקים בחכמה), וכתובי התורה מבוארים בזה: "חקים ומשפטים צדיקים", "משפטי ה' אמת צדקו יחדו".
ואלה שנקראים חוקים, כשעטנז ובשר בחלב ושעיר המשתלח, ואשר כתבו עליהם חכמים ז"ל: "דברים שחקקתי לך אין לך רשות להרהר בהם..." לא יאמין המון החכמים שהם עניינים שאין להם סיבה כלל... אבל יאמין המון החכמים שיש להם עילה, רצוני לומר: תכלית מועילה על כל פנים אלא שנעלמה ממנו, אם לקיצור דעתנו או לחסרון חכמתנו. (אפודי: לקיצור דעתנו – שאי אפשר שיגיע שכלו אליו: או לחסרון לימוד החכמה, ששכלו לו היה מגיע לעניין אם למד).
כל המצוות אם כן – יש להן סיבה, רצוני לומר כי למצוה או לאזהרה יש תכלית מועילה, מהן מה שהתבאר לנו צד התועלת בהן, כאזהרה מן הרציחה ומן הגניבה, ומהן מה שלא התבארה תועלתם כמו שהתבאר בנזכרים כאיסור הערלה וכלאי הכרם. והם אשר תועלתם מבוארת יקראו אצל ההמון "משפטים" ואלו שאין תועלתם מבוארת יקראו... "חוקים". ויאמרו (חז"ל) תמיד "כי לא דבר ריק הוא מכם" ואם ריק הוא – מכם! רצונם לומר, שאין נתינת אלו המצוות דבר ריק שאין תכלית מועילה לו, ואם יראה בדבר אחד מהמצוות שעניינו כן (כלומר שאין לו תכלית) – החיסרון הוא מהשגתכם...
המצווה בהקרבת הקרבן, יש בה תועלת גדולה כמו שאני עתיד לבאר, אבל היות הקרבן האחד כבש והאחד איל והיות מספרם מספר מיוחד, זה אי-אפשר לתת לו עילה כלל וכל מי שמטריד עצמו לתת סיבה לדבר מאלו החלקים הוא בעיני משתגע שיגעון ארוך... ומי שידמה שאלה יש להם סיבה, הוא רחוק מן האמת, כמי שידמה, שהמצווה כולה היא ללא תועלת. ודע, שהחכמה חייבה - ואם תרצה אמור, שהצורך מביא – להיות שם חלקים שאין להם סיבה... ואם תאמר: למה היה כבש ולא היה איל? השאלה ההיא בעצמה הייתה מתחייבת אילו נאמר אייל במקום כבש, שאי אפשר מבלתי מין אחד. וכן למה היו שבעה כבשים ולא היו שמונה, כן היו שואלים, אם היו שמונה או י' או כ', שאי אפשר מבלי מספר בהכרח... ודע זה העניין והבינהו!

ר' יצחק עראמה, עקדת יצחק שער ארבעים ותשעה:

כבר דיברנו בעניין המנורה הטהורה בכלל, אמנם כבר העירונו בה שלא יספיק הדיבור ההוא לתת טעם אל כל מעשיה ודקדוקיה ושראוי לייחד עליהם הדיבור וזה במה שנתבונן, כמה הקפידה החכמה האלוקית במעשה המנורה, תבניתה וצלמה וזאת קומתה וצורתה, כי מלבד היותה קנה אחד באמצע ושלושה קנים יוצאים מצידה האחד ושלושה מצידה השנית, הנה יש עוד לעיין ולא מעט בהימצא שמה שלושה מיני ציורים מתחלפים: גביעים, כפתורים ופרחים. וכן היות שלושה גביעים משוקדים בכל קנה וקנה כפתור ופרח, כפתור תחת שני הקנים ממנה, מלבד מה שהיו במנורה עצמה גביעים, כפתורים ופרחים. שכל אלו העניינים לא יאמן שביאר בתורה האלוקית במקרה. וכאשר הזדמן כי אות אחת מכל הסיפור הזה אם תחסר או תעדיף, הספר כולו פסול, וחלילה ליוצרנו שיצוה לכתוב בתורתו התמימה כל זאת ההקפדה קודם מעשה ובשעת מעשה מדמיונות האנשים אשר יכונו בהם ליופי, לא זולת זה.

הרמב"ם, מורה נבוכים ג' מ"ה:

... ואחר כך הושמה מנורה לפניו לכבוד ולתפארת לבית, כי הבית שדולק בו נר תמיד הנסתר בפרוכת יש לו בנפש מעלה גדולה.

אברבנאל:

... ואחר הפרוכת היה ההיכל והיו בו ג' כלים: שולחן ומנורה ומזבח הקטורת, לרמז ששומר התורה והמצוות (הנרמזים בארון), אף על פי שהוא לא יעבוד מפני השכר, הקב"ה לא יקפח שכר פעולותיו, ושני מיני שכר יושפעו עליו מאת בעל החסד והרחמים, האחד: השכר הגופני – עושר וכבוד... ולזה רומז השולחן ועליו לחם הפנים... והשכר השני: החכמה והמדע. כי אם בתורת ה' חפצו – יחכם ויבין ויתגלו לו תעלומות... והמנורה הייתה רומזת לזה המין השני מן השכר שהוא שכר נפשי לפי שנר ה' נשמת אדם.
והיו שבעת הנרות רומזים אל שבע החכמות שכולם ימצאו בתורת האלוקים.
והיו הנרות כולם פונים אל הנר האמצעי והוא היה פונה אל קודש הקודשים לרמוז שהחכמה האמיתית תסכים עם שורשי התורה אשר בארון.
והייתה המנורה זהב כולה להורות על מעלות החכמה וקיומה לעד ושלא ימצאו בה דעות זרות, בלתי מסכימות אל הדת, כי היא כולה זהב טהור.
והיו בה גביעים, כפתורים ופרחים לרמז אל הסתעפות החכמות והידיעות כולם אלו מאלו והיות זאת החכמה הכנה לזאת.
והייתה מקשה כולה וככר זהב יעשה אותה, לפי שהחכמות בצד מה יתאחדו... כי החכמה כולה אחת היא כמו שהבית – בניין אחד, אלא שנחלקה לשבעה חלקים למספר חילופי הנושאים שנקראו "שבע חכמות" וזה עניין המנורה בעצמה שהייתה כולה מקשה אחת ונחלקה לשבעה קנים היוצאים ממנה...

אלשיך:

"ועשית מנורה"... הוא האדם, שהוא כמנורה, מוכן לקבל להאיר בעזרת ה' ע"י תורה ומעשים טובים. ועל כן היא י"ח טפחים כמידת אדם בינוני. ואמר שעם היותו חומר עכור, יעשה עצמו יקר וחשוב כזהב ושיהיה טהור מכל סיג חלאת לכלוך עוון אשר חטא. והתנאי האחד להעשות האדם מנורה טהורה הוא – לקבל ייסורין להתיך ולמרק כל חלאה, וזה "מקשה תעשה את המנורה" – על ידי הכאות כמקיש בקורנס – שהוא משל אל הייסורין – תעשה המנורה.
ובכלל הדבר שתהיה כולה מעשה זהב אחד ולא מחתיכות הרבה שלא יהיה כל אבר מחתיכה אחת ויחברם, רק בלי פירוד מתחילתם, משל לאחדות כל אברין, שלא יטמא אחד מהם ויפרד איכותו מיתר האברים, כי אם יהיה לכולם אחדות. 
והנה שלושה דברים הם שצריך האדם להכניע תאוות יצרו בהם, הלא המה: (א) התשמיש (ב) הדיבור, כי כל המרבה דברים מרבה חטא (ג) אכילה ושתייה. על האחד אמר "ירכה" הוא התשמיש – כי על כן נקראו הבנים יוצאי ירך אביהם – ואמר שגם הוא יהיה מרוסן ונכנס בל ירבה תאוותו; ועל הדיבור אמר "וקנה" הוא הקנה שהדיבור יוצא ממנו גם הוא יהיה זהב בהיר ומקשה, שלא ידבר רק דברים טהורים ומעטים, כזהב טהור, ושיהיה נכנע מלהשיב כרמז "מקשה" – נעלב ואינו עולב; ועל השלישי אמר "גביעיה" – שהוא גביע יינה, ו"כפתוריה" הוא מאכל ומלבוש – כי רמז שניהם כ"תפוח" (אשר בו אוכל וגם מלבוש – הקליפה) וגם פרחיה הם ויתר ההוצאות שיפריח ויתפשט בהם – כולם "ממנה יהיו" שלא יהנה מהזולת, רק יסתפק בשלו, כי העושה כן לא ירום לבבו להתגאות.