"כי תפגע שור אויבך..."

איזו תמיהה במבנה פרקנו (בסידור פסוקיו הראשונים) רצו שניהם לישב?

הסבר את דברי שד"ל, לאילו פסוקים יכוון באומרו "למעלה" ולאילו פסוקים בדברו "ועכשיו"?

מה תיקן קאסוטו ע"י פירושו הבלתי רגיל למילה "אביון"?

איך נוכל לפרש את הכינוי בגוף שני של "אביונך" אם לא נקבל את פירושו של קאסוטו?

מהו ההבדל בין חיוב המצוה שנאמר בה "כי תפגע" ובין חיובה כשאומר הכתוב "כי תראה"?

למה לגבי השבת אבידה נאמר "כי תפגע" ולגבי פריקה נאמר "כי תראה"?

הסבר מהן שתי ההוראות השונות למלת "עזב" בפסוקנו,

ועיין גם רש"י:

ד"ה עזב תעזב עמו: עזיבה זו לשון עזרה וכן (מלכים א' י"ד) עצור ועזוב וכן (נחמיה ג') ויעזבו את ירושלים עד החומה מלאוה עפר לעזוב ולסייע את חוזק החומה, כיוצא בו (דברים ז') כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני וגו' - שמא תאמר כן, בתמיה, לא תירא מהם. ומדרשו כך דרשו רבותינו כי תראה וחדלת פעמים שאתה חודל ופעמים שאתה עוזר, הא כיצד? זקן ואינו לפי כבודו - וחדלת, או בהמת נכרי ומשאו של ישראל - וחדלת.

מה המקום האחר בפרשתנו שמצינו בו לשון נופל על לשון בהוראות שונות?

ליודעי לועזית השוו את שני התרגומים:

תרגום רמבמ"ן:

זא היטע דיך, איהם זאלכעס אלליין צו איבר לאססען, הילף איהם פילמהער אב פאקקען.

Buber-Rosenzweig:

enthalte dich, ihm zu ueberlassen herunterlassen herunterlassen sollst du zusammen mit ihm.

במה דייקו האחרונים בתרגומם יותר מן הקודם?

ועיין להבנת תרגומם גם רש"י:

ד"ה עזב תעזב עמו - לפרק המשא, מלמשקל ליה מליטול משאוי ממנו (ב"מ ל"ב)

ועיין להבנת תרגומם גם ראב"ע:

ד"ה וחדלת: כמו חדל לך מעשות הדבר וכן ושמרת. והטעם חדל, שתעזוב הדבר לו לבדו רק תתיר עמו הקשרים ותעזוב המשא ויפול מזה הצד ומזה הצד ויקום החמור. ויש אומרים, כמו ויעזבו את ירושלם לטעון המשא בדרך רחוקה.

הוכח מלשון הכתוב שפסוקנו מדבר בפריקה והפסוק בדברים בטעינה, ולא להפך.

מה הטעם שעל טעינה מחויבים רק אם בעל המטען מוכן לשלם, ועל פריקה מחויבים אפילו בחינם?

רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש י"ג, הלכה י"ג:

הפוגע בשניים, אחד הרובץ תחת משאו ואחד פרק מעליו ולא מצא מי שיטעון עמו – מצוה לפרוק בתחילה... ואחר כך טוען.
במה דברים אמורים? כשהיו שניהם שונאים או שניהם אוהבים (היינו: שני בעלי החמורים, זה שיש לעזור לו בפריקה וזה שיש לעזור לו בטעינה.) אבל אם היה אחד שונא ואחד אוהב – מצוה לטעון עם השונא תחילה, כדי לכוף את יצרו הרע.

כיצד מפרשים חז"ל את מילת "עמו"?

מה טעם דין זה (שבפריקה מחויב "עמו") וכי אין זה סותר לכל הנאמר בשאלה ד'?

(שים לב ל-ד'-2!)