שליחת המלאכים לעשו

בעל עקדת יצחק, בהקדמתו לפרשת וישלח:

... (תהלים ל"ג): "הנה עין ה' אל יראיו להציל נפשם" - אבל באלו כבר יועיל ההשתדלות והחריצות, כי העדר ההשתדלות וחסרון החריצות במקום הצורך הוא עוון אשר חטא. וכמו שבארו חז"ל במדרש שוחר טוב תהלים כ"ז: 
"כי ה' אלוקיך ברכך בכל מעשה ידך". ר' אליעזר בן יעקב: ברכך - יכול אפילו יושב ובטל? תלמוד לומר: "בכל מעשה ידך". אם עשה - הרי הוא מתברך, ואם לאו - אינו מתברך. מהו (דברים ב', ז) "ידע לכתך" - הלוכך - לכלוכך, צערך בפרנסתך.

(שים לב: המדרש מפרש "ידע" מלשון בראשית י"ח, י"ט "כי ידעתיו", ועיין רש"י שם).

...אמנם העצה היעוצה על איש לבב ובעל דעת להחזיק בשני העניינים יחד, אם בכיוון מעשיו, לישרם תמיד לפני ה', ואם במה שיפקח בענייניו תכלית מה שיאפשר ושלא יעזוב מהחריצות וההשתדלות כמובטח על הזכות או כמתייאש, אבל יעשה עד מקום שידו מגעת ולא יקווה אשר יגיעו מאוויי נפשו כי אם ע"י החפץ האלוקי אשר בידו הכל, והכל בו. וכמו שאמר החכם (משלי ט"ז) "לב אדם יחשוב דרכו וה' יכין צעדו"... וכל אדם חייב לראות עצמו כמו שהשתדלותו תועיל לו (ולא יבטח בזכויותיו) ומי כמוהו - שומע אמרי אל - אשר אמר לשמואל : (שמואל א' ט"ז) "עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי"...
...ומי לנו גדול ואהוב לאלוקיו כדוד אדוננו, אשר היה מובטח מנביא נאמן לה' ולכל ישראל ועם כל זה לא סר מהשתדל בכל מאמצי כוחו להינצל מכף אויביו ומכף שאול. ולא סמך על הבטחותיו, כי ידע כי ישועת ה' והבטחותיו לא יחולו רק על ראש המשלים את חוקו בפעולותיו האנושיות, ככל אשר יספיק שכלו. והוא מה שחייב אותו לשנות את טעמו, להתהולל, להוריד רירו על זקנו (עיין שמואל א' כ"א!) עם שהוא עניין של מיאוס ובזיון וריחוק אצל הנפש, כיוון שהיה באפשרותו לעשותו והוא אופן אחד מאופני ההצלה, אף על פי שהוא מגונה. וכמו שאמר שם (תהלים ל"ד): "דרשתי ה' וענני ומכל מגורותי הצילני". כי אחר שנותו את טעמו ועשותו כל מה שבידו, דרש את ה' על הצלתו, ואז ענה אותו והצילו מכל מגורותיו - מה שלא היה ראוי שיעשה כן, אם לא ימלא את ידו בהשלמתו כל מה שבכוחו לעשותו.
והוא עצמו מה שביאר בתפלתו במערה (תהלים קמ"ב): "הבט ימין וראה ואין לי מכיר, אבד מנוס ממני, אין דורש לנפשי, זעקתי אליך ה', אמרתי אתה מחסי... הקשיבה אל רנתי... הוציאה ממסגר נפשי..." אמר שכבר פנה לבו הנה והנה להיעזר בכל השתדלות מן המעשים האנושיים ולא מצא לו על צד ההמלט אצל שום אוהב ורע, כי אין לו מכיר, ולא להמלט על נפשו, כי אבד מנוס, ולא על דרך הפיוס והבקשה כי אין דורש לנפשו, וכאשר כלתה כל אפשרות ההשתדלות - מה נשאר לו? רק צעקתו ותפילתו. ולזה אמר: "הקשיבה אל רנתי, הוציאה ממסגר נפשי".

פסוק ו'

"וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ"

ספורנו:          

כי אין ספק אצלי שתשמח על היות לי עושר וכבוד ואמצא חן בעיניך כשאבשרך בזה.

בעל עקדת יצחק:

והוא מבואר לכל בעל שכל, כי הבלתי גלות מסווה הבושה מעל פני השונא הנסתר, אשר בידו להרע לו, הוא עצה נכונה...

פסוק ז'

"בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ"

רש"י:

שהיית אומר אחי הוא, אבל הוא נוהג עמך כעשו הרשע, עודנו בשנאתו.

רשב"ם: 

באנו אל אחיך אל עשו ומצאת חן בעיניו, כאשר אמרת וגם הנה הוא מתוך ששמח בביאתך ובאהבתו אותך הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו לכבודך. זהו עיקר פשוטו. וכן גם (שמות ד') "הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו".

פסוק ח':

ויירא יעקב: בלבו, אף על פי שהראה לשלוחים כי לכבודו מתכוון, הוא לא האמין שמחשבת עשו לטובה אלא לרעה.