יעקב בחרן

פסוק א'

"וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו"

מדרש אגדה:

"וישא יעקב רגליו" – לעולם רגליו של אדם נושאין אותו, ויעקב נשא את רגליו? אלא מלמד שנעשה קל מרוב השמחה שהיה לו, מפני שאמר לו הקב"ה: "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך" (כ"ח, ט"ו).

מדרש אור האפלה:

כתב-יד (מתוך תורה שלמה להרב כשר) ב' בביאור: "וישא יעקב רגליו" - דרך בני אדם שישאום רגליהם וזה נשא רגליו. מתוך הדבקותו במקום ההוא לא רצה לסור ממנו אלא בטורח גדול ונשיאת רגליו.

פסוק א'

"וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו"

השווה בין דברי הדרשן לדברי הפרשן:

כתב יד ילקוט תימני (כשר, תורה שלמה, כ"ט ב):

"וישא יעקב רגליו" – בזמן שהנפש נושאת הגוף וכוחותיו – סימן ברכה. ובזמן שהגוף וכוחותיו נושאין לנפש – אינו סימן ברכה.

(ועיין גיליון תולדות תשי"ג א', דברי המדרש!)

ספורנו:

ד"ה וישא יעקב רגליו: הנה כשילך אדם מדעתו אל מקום מכוון מאתו, יצדק עליו שהוא נושא את רגליו, אבל כאשר יסע מאיזה מקום, מבלי אין שם מנוח לכף רגלו, יצדק עליו שרגליו נושאות אותו. (ישעיה כ"ב ו'-ז') "עברו תרשישה, הילילו יושבי אי. הזאת לכם עליזה מימי קדם קדמתה, יובילוה רגליה מרחוק לגור"? (נאמר על צור בחורבנה).

פסוק ב'

"וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה"

רמב"ן:

והנה שם שלושה עדרי צאן רובצים עליה. יאריך הכתוב בסיפור הזה להודיענו, כי קווי ה' יחליפו כח ויראתו תתן עוז, כי הנה יעקב אבינו בא מן הדרך והוא עייף ויגל לבדו את האבן אשר היו צריכים אליה כל הרועים, ושלושה עדרי צאן אשר להם רועים רבים ושומרים, כולם רובצים עליה, אינם יכולים להניעה כלל.

השווה לדבריו כאן את דבריו במקומות הבאים:

בראשית כ"ו, כ':

ד"ה ויקרא שם הבאר עשק: יספר הכתוב ויאריך בענין הבארות, ואין בפשוטי הסיפור תועלת ולא כבוד גדול ליצחק, והוא ואביו עשו אותם בשוה, אבל יש בדבר ענין נסתר בתוכו, כי בא להודיע דבר עתיד. כי "באר מים חיים" ירמוז לבית אלהים אשר יעשו בניו של יצחק, ולכן הזכיר באר מים חיים, כמו שאמר (ירמיה י"ז י"ג) מקור מים חיים את ה'. וקרא הראשון עשק, ירמוז לבית הראשון אשר התעשקו עמנו ועשו אותנו כמה מחלוקות וכמה מלחמות עד שהחריבוהו.
והשני קרא שמה שטנה, שם קשה מן הראשון, והוא הבית השני שקרא אותו כשמו שכתוב בו (עזרא ד' ו') ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלם, וכל ימיו היו לנו לשטנה עד שהחריבוהו וגלו ממנו גלות רעה.
והשלישי קרא רחובות, הוא הבית העתיד שיבנה במהרה בימינו והוא יעשה בלא ריב ומצה, והאל ירחיב את גבולנו, כמו שנאמר (דברים י"ט ח') ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר וגו' שהוא לעתיד. וכתיב בבית השלישי (יחזקאל מ"א ז') ורחבה ונסבה למעלה למעלה, ופרינו בארץ, שכל העמים יעבדוהו שכם אחד.

בראשית ל"ז, ט"ו:

ד"ה וימצאהו איש והנה תעה בשדה: יאמר כי הוא תועה מן הדרך ולא היה יודע אנה ילך, ונכנס בשדה כי במקום המרעה היה מבקש אותם.
ויאריך הכתוב בזה, להגיד כי סיבות רבות באו אליו שהיה ראוי לחזור לו, אבל הכל סבל לכבוד אביו. ולהודיענו עוד, כי הגזרה אמת והחריצות שקר, כי זמן לו הקב"ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם. ולזה נתכוונו רבותינו (ב"ר פד יד) באמרם כי האישים האלה הם מלאכים, שלא על חנם היה כל הסיפור הזה, להודיענו כי עצת ה' היא תקום.

בראשית ל"ז, י"ד:

ד"ה וישלחהו מעמק חברון: יזכיר הכתוב המקום אשר שלחו משם, לומר כי היה מרחק רב ביניהם, ולכן עשו עמו רעה כי רחוקים היו מאביהם. ולהגיד כי יוסף לכבוד אביו נתאמץ ללכת אחריהם אל מקום רחוק, ולא אמר איך אלך והם שונאים אותי. ולרבותינו עוד בזה מדרש (ב"ר פד יג) להשלים עצה עמוקה של חבר הנאה הקבור בחברון.

בראשית מ"ז, י"ד:

וילקט יוסף את כל הכסף וגו': סיפר הכתוב זה וגמר הענין בכל הפרשה להודיע מעלות יוסף בחכמה בתבונה ובדעת, וכי היה איש אמונים שהביא כל הכסף בית פרעה, ולא עשה לעצמו אוצרות כסף ומטמוני מסתרים בארץ מצרים או לשלחו לארץ כנען, אבל נתן למלך הבוטח בו כל הכסף וקנה לו את האדמה גם הגופות, ומצא בזה חן גם כן בעיני העם כי השם הוא המצליח את יראיו.

פסוק ז'

"הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל"

ספורנו:

הצדיק ימאס את העוול גם כן אל האחרים, כאמרו "תועבת צדיקים איש עוול".