החטא

עיין גם: לעניין הנחש גיליון בראשית תש"ג.

לעניין עץ הדעת גיליון בראשית תש"ו.

השווה את האיסור האלוקי שבפרק ב' לסיפור עליו בפי האישה לנחש שבפרק ג'.

פסוק א'

"אַף כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן..."

רש"י:

ד"ה אף כי אמר: שמא אמר לכם לא תאכלו מכל וגו' ואף על פי שראה אותם אוכלים משאר פירות הרבה עליה דברים כדי שתשיבנו ויבוא לדבר באותו העץ.

ספורנו:

ד"ה ויאמר אל האשה: כי שכלה החלוש התעצל מהתבונן ולא התקומם על הדמיון הכוזב וצייר אז כוחה המדמה כי אמנם אף כי אמר אלהים שאף על פי שאמר אלהים לא תאכלו מעץ הדעת פן תמותון מכל מקום לא יתאמת זה. ובכן אמר שכשהנחש, והוא הדמיון, התחיל לשום ספק בזה, הנה האשה בשכלה החלוש אמרה מכל עץ הגן נאכל ואין לנו צורך להכנס בסכנת אכילת עץ שהאל יתברך אמר לנו שבאכלנו ממנו נמות. אמנם הדמיון התחזק ליחס קנאה ושקר חס וחלילה לאל יתברך, וצייר שאמר אותו הפרי כדי שלא ישיגו בו התועלת להיות כאלהים ושלא יסבב מות כלל.

פסוק א'

"אַף כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים..."

ראב"ע:

וטעם "אף כי" יורה כי דיבר דברים אחרים ואמר בסוף "קל וחומר שאמר לכם לא תאכלו מפרי עץ הגן כלל".

רד"ק:

... והכתוב הניח ראשי הדברים ולקח סופם, וכן הוא מנהג הכתוב במקומות רבים, כמו שאמרו המרגלים על יהושע (פרק ב'): "כי נתן ה' בידינו את כל הארץ" ואין מילת "כי" תחילת הדברים. ופירוש "אף" – "כל שכן", כמו (איוב ד' יט) "אף כי שוכני בתי חמר" (מלכים א' ח' כ"ז) "הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי".

פסוק ד'

"וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן"

בראשית רבה י"ט:

הדא הוא דכתיב (משלי ל' ו'): "אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת"... כך אמר הקב"ה: "ביום אכלך ממנו..." והיא לא אמרה כן, אלא: "לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו". כיוון שראה (הנחש) אותה עוברת לפני העץ, נטלה ודחפה עליו, אמר לה: הא לא מתת. כשם שלא באה עליך מיתה בנגיעה כך אינך מתה באכילה.

פסוק ה'

"כִּי יֹדֵעַ אֱ-לֹהִים"

פסוק ח'

"וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהִים...
וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱ-לֹהִים"

שיר השירים רבה ג':

עד שלא יחטא אדם נותנין לו אימה ויראה והבריות מתפחדין ממנו. כיוון שהוא חוטא נותנין עליו אימה ויראה ומתפחד הוא מאחרים. תדע לך, שכן אמר רבי: עד שלא חטא אדם הראשון היה שומע קול הדיבור (=דבר ה') עומד על רגליו ולא היה מתיירא, כיוון שחטא – כששמע קול הדיבור, נתיירא ונתחבא שנאמר: "את קולך שמעתי בגן ואירא".

ועיין גם גיליון נשא תשי"ב, שאלה ב'.