יעקב ועשו + הפטרה

רמב"ן, בהקדמה לפרשת וישלח:

נכתבה הפרשה הזאת להודיענו כי הציל הקב"ה את עבדו וגאלו מיד חזק ממנו ושלח מלאך והצילו; ולמדנו עוד, שהוא לא בטח בצדקו והשתדל בהצלתו בכל יכולתו.
ויש בה עוד רמז לדורות, כי כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו, יארע לנו תמיד עם בני עשו וראוי לנו לאחוז בדרכו של צדיק שנזמן עצמנו לשלושה דברים שהזמין הוא עצמו: לתפילה, לדורון ולהצלה בדרך מלחמה לברוח ולהינצל. וכבר ראו רבותינו הרמז הזה מן הפרשה הזאת כאשר אפרש לפסוק ט': והיה המחנה הנשאר לפליטה.
...והכוונה בזה כי יעקב יודע שאין זרעו כולו נופל ביד עשו, אם כן ינצל המחנה האחד על כל פנים, וגם זה ירמוז שלא יגזרו עלינו בני עשו למחות את שמנו, אבל יעשו רעות עם קצתנו בקצת הארצות שלהם; מלך אחד מהם גוזר בארצו על ממוננו או על גופנו ומלך אחד מרחם במקומו ומציל הפליטים... וכך אמרו בבראשית רבה: "אם יבוא עשו על המחנה האחת והכהו..."- אלו אחינו שבדרום, "והיה המחנה הנשאר לפליטה" – אלו אחינו שבגולה. גם (הם) ראו כי לדורות תרמוז זאת הפרשה.

פסוק י"ז:

ד"ה ורוח תשימו בין עדר לעדר: כדי להשביע עיניו של אותו רשע ולתווהו על הדורון. וסברו בבראשית רבה שיש בזה רמז. אמר יעקב לפני הקב"ה: "ריבונו של עולם: אם יהיו צרות באות על בני – לא תביא אותן זו אחר זו, אלא הרווח להם מצרותיהם", עשה רמז, שיהיו המסים והארנונות שיגבו בני עשו מזרעו ברווח והפרש בין זו לזו.

פרק ל"ג פסוק ט"ו:

ד"ה למה זה אמצא חן: והכוונה ביעקב כי לא היה חפץ בהם ובחבורתם כלל. ורבותינו ראו בזה עצה (בראשית רבה, פרשה ע"ח) "רבנו כד הוה סליק למלכותא הוה מסתכל בהדא פרשתה ולא נסיב עמיה רומאין. חד זמן לא איסתכיל בה ונסיב עמיה רומאין – לא הגיע לעכו עד שמכר פינס שלו" (יש מפרשים: אדרת שלו, שלקחו ממנו כל מה שבידו).

(הרמב"ן מפרש דברי המדרש האלה:) מפני שהיתה קבלה בידם שזו (היינו פרשה וישלח) פרשת גלות. כשהיה בא ברומא בחצר מלכי "אדום" על עסקי ציבור היה מסתכל בפרשה זו ללכת אחר עצת הזקן החכם, כי ממנו יראו הדורות וכן יעשו, ולא היה מקבל חברת אנשי המלכות ללוותו, שלא היו מקרבין אלא להנאת עצמן ומפקירין ממונו של אדם.

פסוקים י"ב– י"ד

"וְאַל תֵּרֶא בְיוֹם אָחִיךָ בְּיוֹם נָכְרוֹ וְאַל תִּשְׂמַח לִבְנֵי יְהוּדָה בְּיוֹם אָבְדָם וְאַל תַּגְדֵּל פִּיךָ בְּיוֹם צָרָה אַל תָּבוֹא בְשַׁעַר עַמִּי בְּיוֹם אֵידָם אַל תֵּרֶא גַם אַתָּה בְּרָעָתוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ וְאַל תִּשְׁלַחְנָה בְחֵילוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ וְאַל תַּעֲמֹד עַל הַפֶּרֶק לְהַכְרִית אֶת פְּלִיטָיו וְאַל תַּסְגֵּר שְׂרִידָיו בְּיוֹם צָרָה"

רש"י:     

ד"ה ואל תרא ביום אחיך: לא היה לך להביט ולעמוד מנגד.

באור:    

ד"ה ואל תרא: מבנין התנאי המסופק (קאניונקטיף) וכן כל הפעלים בפסוקים האלה עד פסוק ט"ו (ולא עד בכלל).

ילקוט שמעוני, חלק ב' רמז תקמ"ט:

אתה מוצא כשבא נבוכדנצר הרשע לירושלם להחריבה, בא עשו הרשע ועמד בפרשת דרכים בתוך מיל ; אמר עשו הרשע: "הריני עומד כאן, אם אראה שישראל נוצחים, אומר: 'לסייע אתכם באתי', ואם ינצחו אותם בבל, הופך אני והורג בישראל".

פסוקים י'-ט"ו

ראב"ע: 

ד"ה מחמס: אלו הפסוקים יורו כי זאת הנבואה על אדום היא אחר גלות ירושלם אל בבל, וכן אמר המקונן (תהלים קל"ז) "זכור ה' לבני אדום את יום ירושלם", שהיו אומרים לבבליים "ערו ערו עד היסוד", וכתיב (איכה ד' כ"ב) "תם עוונך בת ציון לא יוסיף להגלותך – פקד עוונך בת אדום" ונבוכדנצר השחית אדום ותהי ארצם שממה, וככה התנבא יחזקאל (כוונתו לפרק ל"ה י"ג-ט"ו), כי ירושלים שבה אחרי גלות בבל ואדם לא שבה.

אברבנאל:

ר' אברהם אבן-עזרא פירש הפסוקים האלה (י'-ט"ו) על מה שעשו בני אדום בחורבן בית ראשון.. והחורבן אשר ניבא עובדיה לאדום היה מה שהחריב נבוכדנצר אחרי שהחריב את ירושלים ושעליו אמר ירמיהו (איכה ד'): "תם עוונך בת ציון לא יוסיף להגלותך, פקד עוונך בת אדום", שהחריב נבוכדנצר את אדום ותהי ארצם שממה...
ובזה הדעת עצמו החזיקו חכמי הנוצרים בפירושם לנבואה הזאת, וגם האחרונים מהם זכרו דעת הראב"ע סיוע לדעתם, והנני מבאר עתה הפסד דעתם ודעתו בזה: אתה תראה שירמיהו ניבא על אדום שתי נבואות: האחת בפרשת כוס יין החימה (פרק כ"ה) ויחס אותה לנבוכדנצר, והחורבן הזה על אדום הוא אשר זכר הראב"ע וחכמי הנוצרים, והוא אמת בלא ספק, אבל לא ממנו ניבא עובדיה, ואחר כך ניבא ירמיהו נבואה אחרת קרוב לסוף ספרו (פרק מ"ט ז'-כ"ה)... ולא יחסו (את חורבן אדום) לנבוכדנצר (כלומר: בפרק זה בכלל לא הוזכר שמו של נבוכדנצר כמבצע את עצת ה' על מפלת אדום), והוא המוכיח שלא היה זה (בפרק מ"ט) ע"י נבוכדנצר.
הדבר השני הוא שבנבואה הראשונה (שבירמיהו כ"ה) הגביל הנביא זמן התמדת אותו חורבן "ועבדו הגויים האלה את מלך בבל שבעים שנה", אמנם בחורבן אדום האחרון שבא בנבואה האחרונה לא תמצא בו הגבלת זמן, לפי שהיה החלטי וכולל לעדי עד, והוא גם כן מוכיח, שאין החורבן האחרון הוא אשר החריב נבוכדנצר.
הדבר השלישי שאתה לא תמצא בחורבן הראשון לזכר ירמיהו בנבואה א' (כ"ה) שזכר ירמיהו, שלא ישאר שריד ופליט מאדום, אבל בהפך, שנזכר שם אותם האומות כולם שאדום בכללם יעבדו את נבוכדנצר ואת בנו ואת בן בנו, והוא המוכיח שישארו ממנו רבים... אמנם בגלות אדום שזכר בנבואה האחרונה אמר בפירוש (מ"ט י"ח) "כמהפכת סדום ועמורה... לא ישב שם איש ולא יגור שם בן אדם." והוא המורה שיהיה החורבן ההוא כליה החלטית, ולא החורבן שהחריב נבוכדנצר...
ומבואר נגלה הוא שעובדיה בדבריו מסכים עם דברי ירמיהו האחרונים (מ"ט) ועובדיה בנבואתו זאת לעתיד לבוא ניבא בהכרח ולא על חורבן נבוכדנצר.
...ואל תטעה במה שזכר ירמיהו בנבואתו האחרונה (מ"ט י"ב) "הנה אשר אין משפטם לשתות הכוס שתו ישתו ואתה הוא נקה תנקה?! לא תנקה!" ובאותה הלשון גם דיבר בנבואה ראשונה (כ"ה כ"ז-כ"ט), לפי שכל נקמה אלוהית שתבוא על שום אומה או אומות תכונה בשם "כוס"...
ותמה אני איך לא כסתה בושה פניו של הראב"ע בכתבו על ספר, שעל החורבן שעשה נבוכדנצר לאדום ועל פקידת בית שני נאמר "תם עוונך בת ציון, לא יוסיף להגלותך, פקד עוונך בת אדום" (איכה ד') – איך יתכן לבוא "תם עוונך" על בית שני, ואיך נתקיים שם "לא יוסיף להגלותך"?! ואם הכתוב ההוא אי אפשר שיפורש כי אם על הגאולה העתידה, אם כן אי אפשר שיפורש "פקד עוונך בת אדום" כי אם על החורבן העתיד לבוא עליהם באחרית הימים.
והדבר הזה שראוי שתדע הוא, שסוף נבואת עובדיה מוכיח על תחילתו. שהיא כולה לעתיד לבוא, אם מאשר אמר (פסוק כ') "וגלות החל הזה..." שהראב"ע עצמו הוצרך להודות שהוא לעתיד לבוא; אם אומרו (פסוק כ"א) "ועלו מושיעים בהר ציון לשפט את הר עשו", שלא נתקיים זה לא בימי חורבן נבוכדנצר ולא בזמן אחר מן הזמנים;
הרי לך בזה שבעה עדים נאמנים (מפני הצורך לקצר לא הובאו כאן כל ההוכחות, נ"ל) להשיב על דברי הראב"ע ולהרוס שנימו בפימו של חכמי האומות אשר נמשכו אחריו.