השירה

פסוק כ"ו: "אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם

פסוק כ"ז:  לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ
                פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה
                וְלֹא ה' פָּעַל כָּל זֹאת"

פסוק כ"ו

"אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם"

רש"י:   

אמרתי בלבי: אפאה אותם.
ויש לפרש "אפאיהם" אשיתם פאה, להשליכם מעלי הפקר, ודוגמתו מצינו בעזרא (נחמיה ט' כ"ב) "ותתן להם ממלכות ועמים ותחלקם לפאה" – להפקר, וכן חיברו מנחם.
ויש פותרים אותו כתרגומו: "יחול רוגזי עליהון"; ולא ייתכן, שאם כן היה לו לכתב: "אאפאיהם" אחת לשמוש ואחת ליסוד (=א' אחת לסימן עתיד וא' אחת שורשית) כמו (ישעיה מ"ה ה') "אאזרך", וכמו (איוב ט"ז ה') "אאמצכם במו פי", והא' התיכונה אינה ראויה בו כלל.
ואונקלוס תרגם אחר לשון הברייתא השנויה בספרי החולקת תיבה זו לג' תיבות. אמרתי "אף אי הם" – אמרתי באפי אתנם כאלו אינם, שיאמרו רואיהם עליהם: "איה הם?!"

ראב"ע:

יש אומרים שאפאיהם שלוש מלים; והנכון שאין לו רֵעַ. וטעמו "אשחיתם", בעבור שיש אחריו: "אשביתה מאנוש זכרם", והנה כולם ימותו.
ואילו היה כדעת המדקדקים, שהטעם אפיצם בכל פאה (=אשליכם בכל כנפות הארץ, וכמו שתרגמו השבעים) לא ידבק הטעם.
ויש אומרים: "אחריבם באפי" והנה טעמו "אכריתם" כמו "אשביתם" ויבוא הטעם כפול...

פסוק כ"ו

"אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם"

אברבנאל:

המפרשים פירשו: אפזרם בכל הפאות, ואני אחשוב שהוא בהיפך: אמרתי לשומם בפאה אחת, כדי שאשביתה מאנוש זכרם, כמו שהיה מעניין עשרת השבטים שהוליך מלך אשור לחלח וחבור, שלא נודע עוד מהם דבר באיזה מקום הם. ועניינו כי בהיות ישראל כולו יחד בפאה אחת, כאשר יגבר האויב עליהם ובחימה יוכל לכלותם מעל פני האדמה, כמו שחשב לעשות אחשורוש, להשמיד להרוג ולאבד כל היהודים אשר במלכותו ביום אחד. אבל בהיותם מפוזרים בכל הפאות, אף שיכעס עליהם מלך אחד, יחמול עליהם מלך אחר, ויברחו מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר, בהיות שמה מאחיהם. וכבר העירו חז"ל על ההשגחה הנפלאה הזאת (פסחים פ"ז): "'צדקת פרזונו בישראל' (שופטים ה') צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שפיזרם בין האומות". והוא האמת, הלוא ידעתם האומה הגדולה שהיו אנשי Troia ולהיותם כולם מקובצים בפאה אחת, באו עליהם היונים והשמידום ולא נשארו מהם שם ושארית. וכן קרה לאומות אחרות. ולהיות ישראל מפוזרים, לא תמו בכליה כוללת. ואם היות שנשארו מעט מהרבה, הנה טעמם עמד בם, וזכרם לא יסוף מפני בני אדם בכל אורך הגלות המופלא הזה. והנה ראינו שמלך Angleterra השמיד כל היהודים, שהיו במדינות מלכותו וכן עשה בזמן אחר מלך צרפת את היהודים אשר בארצו (כי רבו מארבה, ואין להם מספר), ואם היו שם היהודים כולם מקובצים, לא היה נשאר מהם עד אחד. וה' יתברך אמר (ויקרא כ"ו) "ואף גם זאת בהיותם בארץ גלותם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם", ומפני זה היה הפיזור צדקה וחסד רב להישארות האומה והצלתה.

פסוק כ"ז

"לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר"

רש"י:   

אם לא שכעס אויב כנוס עליהם להשחיתם, ואם יוכל להם וישחיתם – יתלה הגדולה בו ובאלוהיו ולא יתלה הגדולה בי. וזהו שנאמר "פן ינכרו צרימו", ינכרו הדבר לתלות גבורתו בעבודת כוכבים, שאין הגדולה שלו.

"אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם לוּלֵי..."

רמב"ן:

גלותינו בין העובדי כוכבים ומזלות אנחנו יהודה ובנימין שאין לנו זכר בעמים ולא ניחשב לעם ואומה כלל. והנה יאמר הכתוב כי היה במידת הדין להיותנו כן בגלות לעולם, "לולי כעס אויב" ויורה זה שאין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו כעניין שנאמר ביחזקאל (ל"ו, י"ז-ל"ו) "וקיבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם שם ונקדשתי בכם לעיני הגויים וידעתם כי אני ה' בעשותי אתכם למען שמי. לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל" וכן שם עוד: "ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגויים". ולכן הזכיר משה בתפילתו (במדבר י"ד) "ואמרו הגויים אשר שמעו את שמעך...", וה' יתברך הודה לו בזה "ויאמר ה' סלחתי כדבריך".
והטעם בטענה הזאת איננו כרוצה להראות כוחו בין שונאיו... אבל ה' ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו, ושם הרשות בידו להיטיב או להרע. וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם, לא נשאר רק העם הזה לשמו ופרסם בהם האותות והמופתים, כי הוא אלוקי האלוקים ונודע בזה לכל העמים. והנה אם ישוב ויאבד זכרם (של ישראל) ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם... והנה תהיה כונת הבריאה באדם בטלה לגמרי, שלא יישאר בהם יודע את בוראו – רק מכעיס לפניו. ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת עולם, שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים, כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים.
ולכך הזכיר משה בתפילתו: "ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר: מבלי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ וישחטם במדבר" – וה' יתברך הודה לו בזה, "ויאמר ה': סלחתי כדבריך".