גאולת ישראל

לפסוקים אלה עיין גיליונות נצבים וילך תש"ה, תשי"ב.

מקובלנו: צירוף מילים או שורש החוזר ונשנה בפרשה או ביחידה ספרותית אחרת במקרא פעמים אחדות (באותה צורה או בצורות דקדוק שונות) מורה דרך הוא בהבנת היחידה ובתפישת רעיונה העיקרי (אשר על כן גם יקראו לו חוקרים חדשים בשם "מילה מדריכה").

(לתופעה ספרותית זו של חזרה על שורש כמילה מדריכה עיין גם גיליון כי תבוא תשי"ד וכן גיליון מקץ תשי"ז).

פסוק ג'

"וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ
וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים"

ראב"ע, פרק כ"ט פסוק כ"ח:

ד"ה הנסתרות: אמר כי אם תשוב אל ה' אף על פי שאתה חוצה לארץ, השב ישיב שבותך. ועל דעת ר' יהודה המדקדק הראשון, כי הוא יניח, והטעם: ימצא מנוחה לנשבים ויתן להם רחמים. ואחר כן ישוב ויקבץ.

ביאור, פרק ל' פסוק ג':

ושב ה' אלוקיך את שבותך: כמו "והשיב". ועל דעת ר' יהודה המדקדק הראשון הוא מעניין השקטה והנחה, הטעם שישקיט הגלות ויניח להם מצרתם, וזה לא ייתכן זולת שישיבם אל מקומם, כי הגולה מארצו לא ישקוט, אף אם יהיה שם בתענוגים גדולים.

פסוק ג'

"וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ"

ספרי בהעלותך י' ל"ו:

אתה מוצא כל זמן שישראל משועבדים שכינה עמהם משועבדת... וכן הוא אומר (ישעיה ס"ג) "בכל צרתם לו צר". אין לי אלא צרת ציבור – צרת יחיד מניין? שנאמר (תהלים צ"א): "יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה". וכן הוא אומר (בראשית ל"ט) "ויקח אדוני יוסף אותו ויתנהו אל בית הסוהר... ויהי ה' את יוסף".
אתה מוצא שכל מקום שגלו – שכינה היתה עמהם: גלו למצרים – שכינה עמהם, שנאמר (שמואל א' ב') "הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם מצרים לבית פרעה"; גלו לבבל – שכינה עמהם, שנאמר (ישעיהו מ"ג) "למענכם שולחתי בבלה"; גלו לאדום – שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה ס"ג) "מי זה בא מאדום"; וכשהם חוזרים – שכינה חוזרת עמהם, שנאמר (דברים ל') "ושב ה' אלוקיך את שבותך" – "והשיב" לא נאמר, אלא "ושב".

פסוק ג'

"וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ
וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה"

ר' צבי הירש קלישר, במכתבו לאנשיל רוטשילד תקצ"ו:       

גאולת ישראל ומשיח צדקנו אשר אנחנו מחכים לו כל יום, אל יחשוב החושב כי פתאום ירד השם יתברך שמו משמים... או ישלח משיחו פתאום מן השמים לתקוע בשופר גדול על נדחי ישראל ויעשה לה חומת אש סביב... רק מעט מעט תבוא גאולת ישראל, לאט לאט תצמח קרן ישועה עד ישראל יעשה חיל וישגה מאד באחריתו בקיום כל הייעודים וההבטחות של הנביאים הקדושים כאשר אברר בעזרת ה' מן הנביאים ומן המושכל...
וזה לשון הרמב"ן על (שיר השירים ח' י"ב): "האלף לך שלמה...": "ראשית הגאולה העתידה תהיה על פי רשיון המלכויות, ויהיה קצת קיבוץ גלויות, ואחר כך יוסיף ה' שנית ידו כדכתיב (דברים ל' ג') "ושב ה' את שבותך" ואחר כך "ושב וקיבצך מכל העמים".

העמק דבר:

וריחמך: שיתן בלב אומות העולם שיאהבוך...
ושב: היינו עוד הפעם, והכי תרגם אונקלוס ויתוב. ואם כן – הוא פועל עומד לעצמו.
וקיבצך מכל העמים: אחר שישוב עיקר הגולה מן הגויים, ישוב ה' לקבץ מן העמים אשר הפיצך ה' שמה, מעט מעט, וכן כתב הרמב"ן* בפירוש על שיר השירים, שמתחילה יהיה קצת קיבוץ גלויות על ידי רשיון המלכויות, ואחר כך יוסיף ה' ידו שנית, כדכתיב "ושב וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוקיך שמה".      

פסוק ו'

"וּמָל ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ... לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ"

ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, (הנצי"ב מוולוז'ין), בפירושו "העמק דבר":

ד"ה למען חייך: אי אפשר לפרש כדי שתחיה ולא תמות, דאם כן אינו אהבת ה' אלא אהבת עצמו, אלא משמעות "למען חייך" הוא כמו שכתבתי לעיל (י"ד א') "למען תחיו", שתרגישו בזה עונג וחיות הנפש היותר אפשר, ובאשר בהיותנו בחוץ לארץ, אפילו מי שמדבק עצמו באהבת ה' אינו משיגו בשלמות, משום שאין הקדוש ברוך הוא מתדבק עמנו להופיע עלינו רוח הקודש – והרי טבע האהבה שאינה שלמה אלא באופן שהנאהב מתדבק לאוהב – ואם כך אין חיות הנפש עדיין; אבל בימי המשיח תהיה האהבה בשלמות, כי ישפוך הוא יתברך את רוחו עלינו, וזו היא ברכה שאין למעלה הימנה. והנביא יואל אמר (ג') "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר...".

(להבנת דבריו אלה עיין המקום שרמז עליו: דברים ד' א':

 ד"ה למען תחיו: לא ביארו רבותינו תיבות הללו כאן ובכל מקום... אבל הכונה הוא כמו שכתבתי בספר בראשית ב' ז' דמשמעות "חי" הוא עליזת הנפש ועונג שמשיג בהגיעו לתכלית שלמותו. והכלל דכל הרגש רוחני מוסיף חיות וכמו שחיות האדם תלוי במה שמרגיש עונג הדעת והכבוד, והוא מרובה יותר מחיות הבהמה שאינה מרגשת עונג אלא באכילה ושתייה – ואם יקרה אדם שמאבד ומשחית הרגשותיו הרוחניים וישקיע עצמו והרגשתו רק בתאות אכילה וכדומה, הרי זה נחשב כבהמה ואינו נקרא אדם חי, שהרי מאבד מה שהיה בכוחו לחיות בטוב, כך שהעובד את ה' באמונה מתענג ומרגיש חיות מזה העבודה, ומי מישראל שמאבד הרגשה נעימה זו נקרא מת...
כל זה במי שלא הגיע למדרגה עליונה, רק עובד את ה' באמונה. אמנם מי שזכה לעלות באורח חיים למעלת משכיל להרגיש עונג מדבקות בה', הוא מוסיף עוד חיות הרבה ממי שלא הגיע לזה ההרגש, וזה חיות שאין למעלה הימנו.)