אהרן ובניו הנותרים

הערה: להבנת הפרשה הזו יוקדמו דברי ר' נפתלי הירץ ויזל, בביאור:

דברי הפרשה סתומים... ולפרש במה נחלקו משה ואהרן לפני משמעות הכתוב ייראה בעיני כי שעיר החטאת בין שיתפרש על שעיר חטאת המפורש בעניין למעלה (ט' ג') "קחו שעיר עזים לחטאת", או על שעיר ראש חדש – הכל עניין אחד, כי ה' ציוה למשה שיאמר לאהרן ולבניו שיאכלו נותרת המנחה וחזה ושוק של שלמי העם (י' י"ב – י"ד), ולא ציוהו על אכילת החטאת וכן משה ציוה לבד על אכילת מנחה, וחזה ושוק ולא דיבר כלום מאכילת חטאת, וסבור משה, לפי שהמנחה והשלמים אינן לכפר, הוצרך ה' לצוותו שיאכלוהו אוננין, אבל החטאת שבא לכפר על עוון העדה, וצריכין הכהנים לאכול בשרו ובעלים מתכפרים, לא היה צריך לצוותו על אכילתו, וכל שכן הוא, כי כבר הגיד להם דיני החטאת בפרשת צו, וידעו שבשר חטאת חיצונה נאכל לכהנים בעזרה, לכן כשדרש עליו והגידו לו ששרפוהו - קצף, שהיה להם לאכלו.

פסוק ט"ז

"וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם"

אלשיך:

קצף על בניו הנותרים, להיותם כאודים מוצלים מאש, היה ראוי להם להיזהר בל ייכשלו בעניין עבודה כאחיהם, כי כאשר נכוה האדם מאש, ראוי לו להיזהר ביותר.

דעות שונות לפרשנים בהסבר חילוקי הדעות בין משה ואהרן:

רש"י: 

ד"ה הייטב בעיני ה': אם שמעת בקודשי שעה (שאפילו אני אונן, חייב הייתי לאכול), אין לך להקל בקודשי דורות. (ושעיר של ראש חודש – קודשי דורות הוא).

רשב"ם:

ד"ה הן היום הקריבו את חטאתו ואת עולתם: ... היא העולה והחטאת של אהרן ובניו למעלה (ט, ב): "קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה", והבנים סייעו לאהרן בקבלת הדם, כאמור למעלה (ט,ט,יב). וכן אמר אהרן: למה קצפת על בני, הלוא היום הזה הקרבנו אני ובני קרבנותינו שנתחנכנו בהם לעבודה, ובתוך הגדולה הזאת באה לנו צרה גדולה, "ותקראנה אותי כאלה", והאיך אוכל חטאת של קודשי קודשים ביום הזה, שנתקלקל ונתערבה שמחתנו?

וכן "הכורם", (מבני חבורת "הביאור" בסוף המאה ה-18):

הכוונה: אם כבשתי צערי ולא בכיתי להצדיק דין שמים ברבים, הייטב בעיני ה' לאכול את בשר החטאת מתוך שמחה ונחת, ולבי מלא יגון ועצב, ובשר קודשים ראוי לאכלו בשמחה ולא באבלות.

שד"ל: 

ד"ה "הן היום הקריבו": אני וארבעה בני הקרבנו את חטאתנו ואת עולותינו לכפר בעדנו ואף על פי כן קרו אותי כאלה, שמתו שני בני, אם כן הרי אין אנחנו רצויים לפני המקום. ואם כן – אם אכילת החטאת היא כאשר אמרתי לכפר על העדה, (עיין רש"י י, י"ז ד"ה "ואתה נתן לכם" ), הייתכן שנכפר אנחנו על העדה בהיותנו אנחנו נזופים למקום? ואם בכל זאת היינו אוכלים אותה והיינו מתברכים בלבנו, שעדיין אנו רצויים לפניו, ועדיין אנו כדאים לכפר על העם, "הייטב בעיני ה'"? – הלוא יותר תבער בנו חמתו על זדון לבנו זה.