הקרבת הקרבנות

עיין גיליון ויקרא תשי"ג שאלה א'.

ויקרא רבה כ"ב ח':

"איש איש כי ישחט", ר' פנחס בשם ר' לוי אומר: משל לבן מלך שלבו היה גס עליו, והיה למוד לאכול נבלות וטרפות. אמר המלך: זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא גדור. כך – לפי שהיו ישראל להוטים אחרי עבודה זרה במצרים, והיו מביאים קרבנותיהם לשעירים... אמר הקב"ה: יהיו מקריבים לפני בכל עת קרבנותיהם באוהל מועד, והם נפרשים מעבודה זרה.

רמב"ם, מורה נבוכים מאמר ג' לפרק ל"ב, עיין גיליון ויקרא תש"ח.

רמב"ם, מורה נבוכים מאמר ג' מ"ו:

שהמצרים היו עובדים למזל טלה, מפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן, והיו מואסים רועי צאן, אמר (שמות ט' כב) "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו". אבל לשחיטת הבקר והצאן כמעט שהיו מואסים אותו רוב עובדי עבודה זרה, וכולם היו מגדילים זה המין מאוד, ולזה תמצא אנשי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל...
ובעבור שימחה זכר אלה הדעות שאינן אמיתיות, ציונו להקריב אלה השלושה מינים לבד, "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם", עד שהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי - בו יתקרבו אל השם, כן מרפאים הדעות הרעות אשר הם חוליי הנפש האנושי בהיפך אשר בקצה האחרון.

רמב"ן, ויקרא א' ט', אחרי הביאו דברי הרמב"ם הנ"ל:

ד"ה ניחוח: ... אלה דבריו ובהם האריך.
והנה הם ( = דברי הרמב"ם האלה) דברי הבאי, "ירפאו שבר גדול" וקושיה רבה "על נקלה" (המליצה לקוחה מירמיה) יעשו שולחן ה' מגואל, שאיננו רק (= שאין מטרתו אלא) להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אומר, כי הם "לחם אישה לריח ניחוח". (כלומר: ביטוי זה מוכיח שיש להם ערך עצמי חיובי, ולא רק ערך פולמוסי, כדי לרפא דעות משובשות). וגם כי לפי שטותם של מצרים, לא תתרפא מחלתם בזה, אבל תוסיף מכאוב, כי מחשבת הרשעים הנזכרים לעבוד למזל טלה ולמזל שור... ולכן לא יאכלו אותם לכבוד כוחם ויסודם, אבל אם יזבחו אותם לשם הנכבד – זה כבוד להם ומעלה, והם עצמם נוהגים כן... ויותר תתרפא המחלה באוכלנו מהם לשובע (=אם לא נקריב ולא נזרוק הדם, אלא נאכל בהמות אלה המקודשות להם אכילת חולין גמורה, להוכיח שאין בהם שום קדושה ושום צד אלוהות), שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם, ולא יעשו כן לעולם. והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלושת בניו – אין בעולם כשדי או מצרי – הקריב קרבן, וייטב בעיני ה' ואמר בו (בראשית ח' כ"א) "וירח ה' את ריח הניחוח" וממנו אמר אל לבו (שם) "לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם". (שם ד,ד) "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן וישע ה' אל הבל ולא מנחתו", ולא היה עדיין בעולם שמץ עבודה זרה כלל...
ולשון הקרבנות "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי". וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון, רק (=כי אם) שוללת העבודה הזרה מדעת השוטים.
ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשה בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה, ציוה ה', כי כאשר יחטא ויביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות, שהם כלי המחשבה והתאווה, והקרבים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו. ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה, כי חטא לאלוהיו בגופו ובנפשו.
וראוי לו שיישפך דמו ויישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה. וכיפר הקרבן בזה שיהא דמו תחת דמו... וקרבן התמיד בעבור שלא יינצלו הרבים מחטוא תמיד, ואלה דברים מתקבלים, מושכים הלב בדברי אגדה.

ר' דוד הופמן, ויקרא עמוד ס"ה:

רק נח שראה במו עיניו באובדן עולם מלא של רשעים, "רק הוא ניצל ממנו על פי נס מה', רק הוא הרגיש כי חייו נתונים לו מאת ה' ותלויים בו והוא נתן ביטוי נמרץ להרגשה הזאת על ידי קרבן בעל חי. הדם שנשפך בתורת "נפש" בעל החי על גבי המזבח, היה מסמל את נפש האדם ואת חיי האדם, ובקרבן זה התפרצו רגשותיו של נח להבעה מוחשית, כי לא בהונו בלבד אלא גם בדמו הוא שייך לה', "אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש".
ואולם מה כוונתה האמיתית של ההבעה החגיגית הזאת? דבר זה מתברר רק על ידי קרבנו של אברהם אבינו, כבר בתשעה נסיונות עמד אברהם ונמצא לבו נאמן לה', עתה היה עליו להקריב את בנו יחידו, אשר היה קשור אליו בכל נפשו ואשר חייו היו יקרים לו מחיי עצמו, ולאחר שגילה את נכונותו השלימה וצייתנותו האיתנה, באה הקריאה לשמור על חיי בנו, והנה נגלה פתאום איל ואותו הביא לעולה תחת בנו. בזה קובע בבירור הרעיון, שבכוח החיים שאנחנו מקריבים לה' באמצעות קרבן בעל-חי, אנו מסמלים את הכניעה הגמורה והמשמעת השלימה לדרישות ה', שהן המטרה הסופית שלו. זאת היא מה שה' דורש מן האדם, זאת היא תוכנה של "יראה ה'", משמעת בלתי מוגבלת לה'. "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה, ולא חשכת את בנך את יחידך ממני".