הברכה והקללה

פסוקים א'-ג'

"וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה"

ראב"ע, פרק כ"ט פסוק כ"ח:

ד"ה הנסתרות: ...בעבור שאמר (פרק כ"ט כ"ז) "וישליכם אל ארץ אחרת" אמר: כי אם תשוב אל ה' – אע"פ שאתה חוצה לארץ, ה' ישיב שבותך.

רמב"ם, הלכות תשובה, פרק ז' הלכה ה':

כל הנביאים כולם ציוו על התשובה ואין ישראל נגאלים אלא בתשובה. וכבר הבטיחה התורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הם נגאלין, שנאמר (דברים ל' א') "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה... ושבת עד ה' אלוקיך... ושב ה' אלוקיך...".

יצחק שמואל רגיו:

ד"ה והשבות אל לבבך בכל הגויים: ובהיותך מפוזר בין העמים כאשר תתן לבך לחשוב על כל הטובות שהיו לך מלפנים ועל הרעות אשר באו עליך עתה ותתבונן בדעתך על הדבר הגדול הזה, איך ירדת פלאים והושלכת משמים ארץ מן תכלית ההצלחה והאושר אל תכלית העוני והלחץ.

ד"ה ושבת עד ה': ...וכאשר תשוב בתשובה שלמה מן הדרך המקולקל אשר בו תעית ותקבל על עצמך לשמוע בקול ה' בכל לבבך... אז "ושב ה' אלוקיך".

פסוק א'

"וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ"

אור-החיים:

ד"ה והיה כי יבואו: צריך לדייק למה הוצרך לומר "כל הדברים האלה", ולא הספיק באומרו "כי יבואו עליך הברכה והקללה אשר נתתי לפניך"?... עוד הצצתי ואראה, מה נעמה חיבת הקדש אשר חיבב אלוקינו אותנו! הלא תראה, כי בזכרון הברכה הגיע אותה "עלינו" ובזכרון הקללה אמר "אשר נתתי לפניך" ולא "עליך", ואם היה אומר "כי יבואו עליך הברכה והקללה אשר נתתי לפניך" הייתי מפרש מאמר "אשר נתתי לפניך" על שניהם, אבל מאמרו "כל הדברים האלה" גילה בזה יתור "אשר נתתי לפניך" שבא להבדיל בין הברכה לקללה...
ואל ירע בעיניך "הדברים" לשון רבים ו"הברכה" לשון יחיד, כי הרבה דברים טובים נכללו בברכה.

מלבי"ם:

ד"ה והיה כי יבואו עליך וגו' הברכה והקללה אשר נתתי לפניך: ירמוז שהקללה גם כן מתנה כמו הברכה להביאך לתכלית הנרצה.

פסוק א'

"וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה"

השווה לעיל כ"ט כ"ז:

"וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם... וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה"

מלבי"ם:

למדנו שמה שנאמר "וישליכם אל ארץ אחרת" שיהיה הגלות בדרך "השלכה" זה רק עד שיגיעו אל ארץ אחרת, אבל בארצות הגויים היה רק בדרך "הדחה". ויש הבדל בין "השלכה" ובין "הדחה" בשלשה דברים:
א) כי המשליך וזורק נעשה הדבר רחוק ממנו. ב) שעל ידי השלכה יתקלקל הדבר. ג) שמראה שאינו רוצה לדעת איפה ישכון.
אבל המדיח, בכל עת שידחה צריך להתקרב אל הדבר. וע"י הדחה לא יתקלל הדבר. ויודע מקום הדבר ההוא.
ויתכן לפרש "והשבות אל לבבך בכל הגויים" – בשבתך בין הגויים תשיב אל לבך "אשר הדיחך ה' אלוקיך שמה", שהדיחך למקום מיוחד כמדיח דבר ממקום למקום עד שמוצא מקום שינוח שם במנוחה טובה, וזהו לעד ולראיה, שעיני ה' אלוקיך עליך לטובה.

פסוק ג'

"וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים"

רש"י:

ד"ה ושב ה' אלוקיך את שבותך: היה לו לכתוב "והשיב את שבותך"! רבותינו למדו מכאן: כביכול* שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם.
ועוד יש לומר שגדול יום קיבוץ גלויות ובקושי, כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר (ישעיה כ"ז) "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל".
ואף בגלויות שאר האומות מצינו כן (ירמיהו מ"ח): "ושבתי שבות מואב".

----------------------------------------------------------------------------------

* רש"י מגילה כ"א ע"א ד"ה כביכול: נאמר בהקב"ה כבאדם שיכול להאמר בו כן.