עגלה ערופה

רמב"ם, מורה נבוכים ג' פרק מ':

עגלה ערופה תועלתה מבוארת, כי המביא אותה היא העיר הקרובה אל החלל, ועל הרוב ההורג הוא ממנה, וזקני העיר ההיא מעידים עליהם ה', שהם לא התרשלו בתיקון הדרכים ובשמירתם עבור כל שואל דרך, כמו שבא הפירוש בדברי חז"ל ("לא ראינוהו ופטרנוהו בלא לוויה"), ולא נהרג זה, מפני ששכחנו התיקונים הכוללים, ואנחנו לא נדע מי הרגו.
ואי אפשר על הרוב – עם החקירה ויציאת הזקנים והעומדים ולקיחת העגלה – שלא ירבו דברי בני אדם, ואולי בפרסום העניין ייוודע ההורג ויאמר מי שידעו או שמע עניינו... הנה כבר התבאר שתועלת עגלה ערופה היא לפרסם ההורג, לחזק זה העניין בהיות המקום אשר תיערף בו העגלה, לא ייעבד בו ולא ייזרע לעולם, שבעל הארץ יעשה כל תחבולה ויחקור עד שייוודע ההורג, כדי שלא תיערף העגלה ולא תיאסר ארצו עליו לעולם.

רמב"ן, פסוק ד':

ד"ה אל נחל איתן: ועניין העריפה אמר ר' אברהם, שה' ציווה לעשות כן על העיר הקרובה, כי לולא שעשו עבירה כדומה לה, לא נזדמן שייהרג אדם קרוב מהם. ומחשבות ה' עמקו לאין קץ אצלנו. אבל הרב אמר במורה נבוכים, כי הטעם לגלות על הרוצח ולבער דמו, בעבור שברוב הפעמים יהיה הרוצח מן העיר אשר סביבות החלל, וכשיצאו הזקנים ויעסקו במדידה ההיא, וזקני העיר ההיא יעידו לפני הבורא, שלא התרשלו בתיקון הדרכים ושמירתם, ושאינם יודעים מי הרג את זה, וכשייחקר העניין ייאספו הזקנים ויביאו העגלה, ירבו בני אדם לדבר בו, אולי ייגלה הדבר. וכבר אמרו (ירושלמי סוטה פ"א ה"א), שאפילו תבוא שפחה ותאמר: פלוני הוא הרוצח – לא תיערף (העגלה). ואם ייוודע הרוצח ויחרישו ממנו ויעידו לפני הבורא על נפשותם כי לא ידעוהו, - יהיה זה זדון גדול, וכל השומע שמץ דבר בעניין, יבוא ויגיד ויתפרסם הדבר, וייהרג (הרוצח) או על ידי בית דין או המלך.
ויתחזק העניין בהיות המקום אשר תיערף בו העגלה - לא ייעבד בו, לא ייזרע לעולם, יכירו בו רואיו וידברו בו.
והנה לפי הטעם הזה יש בתחבולה הזו תועלת, אבל המעשה איננו נרצה בעצמו. והיה ראוי עוד שייעשה בשדה טוב ראוי לזריעה שיכירו בו רואיו, כי בנחל איתן לא ייוודע מדוע לא ייעבד בו.

אברבנאל, מוסיף לדברי הרמב"ן הנ"ל נגד הרמב"ם:

ואפשר שיסופקו נגדו (ואפשר עוד לשאול על הטעם שנתן הרמב"ם) למה ציוה בעגלת בקר, ולמה ציוה שתהיה "אשר לא עובד בה ולא משכה בעול"? ... ולמה ציוה שתיערף העגלה מאחור? ואם היה כטעם הרב המורה, היה די בוידוי דברים בלבד לפני הסנהדרין, או שיביאו קרבן שור או כבש או עז ויתוודו עליו!

פסוק ז'

"יָדֵינוּ לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת הַדָּם הַזֶּה"

סוטה מ"ה ע"ב:

וכי על דעתנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן? אלא שלא בא על ידינו ופטרנוהו בלא מזון, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה.

(רש"י:

ופטרנוהו בלא מזונות והוצרך ללסטם את הבריות, ועל כך נהרג. שם: לא ראינוהו והנחנוהו יחידי בלא חבורה – והיינו "ועינינו לא ראו".)

ירושלמי סוטה ט' הלכה ו':

רבנן דהכא פתרין קרייא בהורג (=רבנן דארץ ישראל מפרשים קרא של "ידינו לא שפכה" דקאי על הורג), ורבן דתמן (דבבל) פתרין קרייא בנהרג. רבנן דהכא פתרין קרייא בהורג. שלא בא על ידינו ופטרנוהו ולא הרגנוהו ולא ראינוהו והנחנוהו ועמעמנו על דינו (=כלומר, נתעצלו וכיהו ולא הוציאו דינו לאורו), ורבנן דתמן פתרין קרייא בנהרג: לא בא על ידינו ופטרנוהו בלא הלוייה ולא ראינוהו והנחנוהו בלא פרנסה.