האתון המדברת

פסוק כ'

"קוּם לֵךְ אִתָּם"

פסוק כ"א

"וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב"

פסוק כ"ב

"וַיִּחַר אַף אֱ-לֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא"

ר' יוסף אבן כספי, טירת כסף ("והוא ספר הסוד"), שהוא חלקו הראשון של ספרו משנה כסף...:

הנה כמה תשובות לזה, ולא אזכיר כי אם אחת ובקיצור: כבר נזכר זה המין בספר ההטעה: (הוא ספר הסופיסטיקא לאריסטו על מיני ההיקש המוטעה, שהכירו אבן כספי מתוך העתקתו לערבית על ידי אלפראבי) שהדיבור במילותיו אפשר שישתנה ענייניו להיפך לפי הוראתו ולפי המדבר, כמו שיש רבים מזה המין בספרי המקרא גם כן, כאמרם על דרך משל (שמואל א' י"א) "שאול ימלוך עלינו". ולכן אומרים "מפי סופרים ולא מפי ספרים". ולזה אפשר שהשם אמר לבלעם בדרך כעס: "קום לך איתם" והוא לסכלותו, כי חזיוניו היו במחיצות עבות, לא הבין צורת המאמר, לכן הלך לו. והעד על זה שה' אמר לו קודם זה (י"ב) "לא תלך עמהם". ואחרי זה כתוב (כ"ב) "וייחר אף ה' כי הולך הוא", ודי בזה עדים, כי הליכתו לא ישרה בעיני השם.

עקידת יצחק:

ידוע שהדברים האסורים או המגונים – השאלה על היתרם הוא חטא גדול. הייתכן, כי כאשר ידבר איש אל רעהו בסתר לאמור: "נלך נעבדה אלוהים אחרים", או "נארבה לדם", וכיוצא בו, שישיב לו "אלך ואשאל פי חכם אם אעשה אם לא", שהרי מוזהר ועומד עליהם תמיד. ואם ישאל – מרֶשע שאל. כל שכן אם המפותה הוא חכם ונביא או קרוב אלוהיו, שאין לו לומר: "עמוד, ואשמע מה יצווה לי אלוהי" אבל ראוי לו, שלא יאבה ולא ישמע כלל, ואף על פי שיאנסוהו – ייהרג ואל יעבור. והנה בלעם ידע אשר "ניסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות ובאותות ובמופתים" ואחר כך הוליך אותם במדבר ארבעים שנה וכו' וכו', הנה הוא מחויב שכאשר באו לנסותו בשליחות זו, שלא ישאל ולא ינסה ה', אבל ישיב מיד: "חלילה לי אם אשחית עדר ה' וצאן מרעיתו" ויריב ויתקוטט בשליחי בלק. והוא לא כן עשה, אבל נתפתה לרוע תאוותו והסכים לשאול מאת האב, הילחם עם בנו ויהרוג אותו לפניו.. והנה עם כל זה בפעם הראשונה ה' הטוב השיב לו במידת טובו וחסידותו ואמר: "לא תלך עמהם... ואולם בפעם השנייה, כאשר שב ככלב על קיאו – הנה אז יעשן אף ה', ונענה לו באופן שילך על כורחו, ותיראה בושתו וכלימתו לעיני השרים אשר חשב להתכבד בעיניהם...

פסוק כ"ג    

"וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה'"

רש"י:

והוא לא ראה, שנתן הקדוש ברוך הוא רשות לבהמה לראות יותר מן האדם.

פסוק כ"ח    

"וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן"

במדבר רבה כ' י"ד:

להודיעו שהפה והלשון ברשותו (של ה'), שאם ביקש לקלל – פיו ברשותו.

פסוק כ"ט 

"וַיֹּאמֶר בִּלְעָם... לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ"

במדבר רבה כ' י"ד:

משל לרופא שבא לרפא בלשונו נשוך נחש, בדרך ראה אנקה (שרץ משמונה שרצים הכתובים בתורה), התחיל מבקש מקל להרגה. אמרו לו: "זו אי אתה יכול ליטול, האיך באת לרפאות בלשונך נשוך נחש?" כך אמרה האתון לבלעם: אני אין אתה יכול להרגני, אלא אם כן חרב בידך – והאיך אתה רוצה לעקור אומה שלימה?" שתק ולא מצא תשובה... חס הקדוש ברוך הוא על כבודן של בריות ויודע צרכן וסתם פי הבהמה, שאילו הייתה מדברת – לא היו יכולים לשעבדה ולעמוד בה. שזו הטיפשה שבבהמה, וזה חכם שבחכמים, כיוון שדיברה - לא היה יכול לעמוד בה.

פסוק ל"א     

"וַיְגַל ה' אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא..."          

במדבר רבה כ' י"ג: 

וכי סומא היה? להודיע שאף העין ברשותו?