העקדה + הפטרה

פסוק א'

"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱ-לֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם"

סנהדרין פ"ט ע"ב:

מאי "אחר"?
א"ר יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא: אחר דבריו של שטן, דכתיב "ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול..." אמר שטן לפני הקב"ה: ריבונו של עולם! זקן זה חננתו בן למאה שנה פרי בטן. מכל סעודה שעשה, לא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקריב לפניך? אמר לו:  כלום עשה אלא בשביל בנו – אם אני אומר לו: זבח את בנך לפנ", מיד זובחו. מיד – "והאלוהים ניסה את אברהם".

ר' לוי אומר אחר דבריו של ישמעאל ליצחק; אמר לו ישמעאל ליצחק: אני גדול ממך במצוות, שאתה מלת בן שמונה ימים, ואני בן י"ג שנה. אמר לו: באבר אחד אתה מגרה בי? אם אומר לי הקב"ה: זבח עצמך לפני – אני זובח! מיד – "והאלוהים ניסה את אברהם".

בראשית רבה נ"ה ד':

הרהורי דברים היו שם. מי הרהר? אברהם. אמר: שמחתי ושימחתי הכל ולא הפרשתי לקב"ה לא פר ולא איל אחד. אמר לו הקב"ה: על מנת שנאמר לך שתקריב את בנך ולא תעכב.

רש"י:    

יש מרבותינו אומרים: אחר דבריו של שטן, שהיה מקטרג ואומר: מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד. אמר לו: כלום עשה אלא בשביל בנו, אפילו הייתי אומר לו: זבח אותו לפני, לא היה מעכב.
ויש אומרים: אחר דבריו של ישמעאל, שהיה מתפאר על יצחק, שמל בן י"ג שלא מיחה, אמר לו יצחק: באבר אחד אתה מיראני? אילו אמר לי הקב"ה: זבח עצמך פני לא הייתי מעכב.

פסוק ח'

"אֱ-לֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי"

בראשית רבה נ"ו:

אלוהים יראה לו השה, ואם לאו [אתה ה]שה לעולה בני.

רש"י:   

ד"ה יראה לו השה: יבחר לו השה, ואם אין שה לעולה – בני. ואף על פי שהבין יצחק שהוא הולך להישחט "וילכו שניהם יחדיו" בלב שווה.

נ.ה. ויזל, אמרי שפר (פירוש לבראשית, מקיצי נרדמים 1868), אחרי הביאו דברי רש"י:

ולפי הפשט הכל מאמר אחד, שהשיב: דע בני, כי לא הוגד לי מה יהיה העולה שאקריב שם, על כן לא לקחתי עמי אילים וכבשים, והשם יבחר לו לעולה השה אשר אמרת; וכבואנו שמה בלי ספק יהיה מוכן השה, ואין בכתוב שינוי לשון לדרוש "אם אין שה – לעולה בני", שכן משפט הלשון בכל מקום שתבוא מילת "בני" באחרונה, כמו (כ"ז) "מה זה מהרת למצוא בני", "גשה נא ואמושך בני"...

השווה:

ראב"ע: 

ד"ה ביום השלישי... יש אומרים: איך אמר אברהם "ונשובה"? ואחרים אמרו, כי היה בדעתו להביא עצמותיו. ואברהם דחם כדי שלא יסורו עד שובו, ושלא ירגיש יצחק ויברח. ורבותינו ז"ל אמרו, שהיה יצחק כאשר נעקד בן שלשים ושבע שנים, ואם דברי הקבלה נקבל. ומדרך סברא אין זה נכון, שהיה ראוי שתהיה צדקת יצחק גלויה ויהיה שכרו כפול משכר אביו, שמסר עצמו ברצונו לשחיטה, ואין בכתוב מאומה על יצחק. ואחרים אמרו, שהיה בן חמש שנים, גם זה לא יתכן, בעבור שנשא עצי העולה.
והקרוב על הדעת שהיה קרוב לי"ג שנים, והכריחו אביו ועקדו שלא ברצונו, והעד שאביו הסתיר הסוד ממנו ואמר לו "אלוהים יראה לו השה", כי אילו אמר לו: "אתה העולה", יתכן שיברח.

ר' יוסף אלבו, עיקרים מאמר ג' פרק ל"ו:

…לא ישובח האדם או יגונה על הדבר המוכרח (= הנעשה בהכרח), אלא על הדבר שהוא בחירי עליו מכל וכל. ולזה נשתבח אברהם אבינו בזה המין מן האהבה מזולתו (שישתבח על אהבת ה' שהיתה בו יותר מזולתו), עד שקראו הכתוב (ישעיה מ"א) "אברהם אוהבי", לפי שלא היה בלבו תכלית אחרת, רק לעשות רצון השם יתברך האהוב, ולא הייתה שם סיבה אחרת תכריח אותו על כך. שהרי לא נתעכב בפועל העקידה שום צד הכרח כלל, כי אפילו מצוות השי"ת לא הייתה מכרחת אותו, וזה דבר ביארוהו רבותינו ז"ל (בראשית רבה נ"ו) על פסוק "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה" (בראשית כ"ב).
אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא:
ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שבשעה שאמרת לי קח נא את בנך אשר אהבת את יצחק והעלהו לי לעולה, הייתי יכול לומר ולא כבר אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע?! (בראשית כ"א) ולא אמרתי כן, אבל כבשתי רחמי ולא הרהרתי אחר מידותיך.
שידמה מזה מפורש, שאפילו מצד מצוות ה' יתברך לא היה אברהם מוכרח, אחר שהיה יכול להתנצל על זה ממנו בטענה אמיתית אם רצה. ולא עשה כן, אבל כבש רחמי האב לאהבת ה'.
ולזה הוא שנתייחס פועל העקדה אל אברהם ולא אל יצחק, עם היותו בן ל"ז שנה בשעת העקדה כפי דעת רבותינו ז"ל, לפי שאברהם היה יכול להתנצל על זה שלא לעקוד את בנו, ויצחק לא היה יכול להתנצל שלא למסור עצמו אם נצטווה על כך.
ומזה הטעם הוא שאנו מזכירים בתפילתנו תמיד עקדת אברהם את יצחק יותר מעקדת כל החסידים והקדושים שמסרו עצמם על קדושת השם יתברך, כגון רבי עקיבא וחבריו, וכל הקדושים אשר בכל דור ודור, לפי שכל אחד מהם אמנם מסר עצמו על קדושת השם יתברך לקיים מצוות ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כ"ב ל"ב), אבל אברהם אפילו מצוות השם יתברך לא הייתה מכריחתו על כך, וידע והבחין מה שהיה עושה. כי יותר משלושה ימים היה משעה שנאמר לו "קח נא את בנך" עד שעת העקדה.
והפועל הבחירי הגמור הוא הפועל, שכשיעשה אותו האדם יהיה יודע לעשות ההיפך ויכול לעשותו בלי שום מעיק ולא שום מונע אחר, ויבחר לעשות הפועל ההוא על זולתו.

פסוק א'

"וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה"

רש"י:

אשת עובדיה היתה.

פסוק א'

"וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי"

רש"י:

הוא יורם בן אחאב, שהיה מלוהו בריבית.

פסוק י"ג

"וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת"

השוה לבראשית כ"ג ו':

"נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ"

ר' ווה"ה, (וולף היינדנהיים) בפרושו הבנת המקרא:

דקדקתי ומצאתי שבכל מקום שיאמר הכתוב: פלוני יושב בתוך העם או בתוך הקהל וכדומה, רצון בו לעולם שהיה נוהג שררה ביניהם, וזה שימוש מילה "תוך", שמורה על אמצעות הדבר שהוא המקום הנכבד – כלב באמצע הגוף, ולכן היושב באמצע העם הוא הנוהג שררה ביניהם. וזה טעם קללת שמעיה הנחלמי (ירמיהו כ"ט ל"ב) "לא יהיה לו איש יושב בתוך העם הזה" שלא יצא מזרעו איש הנוהג נשיאות בעם.