גזל הגר

רמב"ם, הלכות גזלה ואבדה פרק ז הלכה א':

כל מי שנתחייב ממון לחברו הישראלי וכפר בו ונשבע על שקר, הרי זה חייב להחזיר לו הקרן שכפר בו והוספת חומש וחייב בקרבן, והוא הנקרא אשם גזלות.

הלכה ח':

אין הנשבע על כפירת ממון משלם חומש עד שיודה מעצמו, אבל אם באו עדים והוא עומד בכפירתו משלם הקרן בלבד על פי עדים ואינו משלם החומש...

השווה את פרשתנו לפרשת אשם גזלות ויקרא ה' כ'-כ"ו.

ספרי י"ג:

"וידבר ה' אל משה דבר אל בני ישראל איש או אישה כי יעשו מכל חטאת האדם" – למה נאמרה פרשה זאת? לפי שהוא אומר (ויקרא ה'): "נפש כי תחטא... וכיחש בעמיתו בפקידון או בתשומת יד או בגזל... והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה... ושילם אותו בראשו וחמישיתו..." אבל בגוזל הגר לא שמענו, תלמוד לומר: "דבר אל בני ישראל איש או אישה כי יעשו מכל חטאות האדם..." בא הכתוב ולימד על גוזל הגר, ונשבע לו ומת שישלם קרן וחומש לכהנים (אם מת הגר ולא הניח יורשים) ואשם למזבח. זו מידה בתורה: כל פרשה שנאמרה במקום אחד, וחסר בה דבר אחד, וחזר ושנה במקום אחר, לא שְׁנאהּ אלא על שחיסר בה דבר אחד.

פסוק ו'

"אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה'"

ספרא ויקרא שע"ב:

ר' עקיבא אומר: מה תלמוד לומר: "למעול מעל בה'"? לפי שהמלווה והלווה והנושא והנותן אינו מלווה ואינו לווה ואינו נושא ונותן אלא בשטר ובעדים, לפיכך בזמן שהוא מכחיש, מכחיש בעדים ובשטר, אבל המפקיד אצל חברו אינו רוצה שתדע בו נשמה, אלא שלישי שביניהם – בזמן שהוא מכחיש – מכחיש בשלישי שביניהם.

רש"ר הירש, (תרגום מגרמנית של א. אבי ז"ל):

כל עברה שבין אדם לחברו דינה כמרד ומעל כלפי מעלה... כביכול הוא השלישי הנועד כרואה ובלתי נראה בכל מקום משא ומתן בין הבריות, והוא הערב למשא ומתן זה שבין באי עולם – שיהא באמונה. ומאחר שכאן קרא כמכחיש בשעת הכחשתו, בשם הערב, דהיינו נשבע בשמו יתברך לשקר, הרי אין זו בגידה בלבד.
כאן משתמש היהודי לעדות על יושר דרכו עם הבריות בתכונת כהונתו – בקרבת אלוקים שלו. ומאחר שקריאתו בשם ה' אינה אלא מסווה נבוב וריק, הרי השם ההולם אותה היא "מעל בה'".

פסוק ז'

"וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם"

רמב"ם, הלכות תשובה א' א':

כל מצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר "איש או אישה כי יעשו וגו' והתוודו" – זה וידוי דברים. וידוי זה מצוות עשה...

פסוק ז'

"וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו"

בבא קמא פרק ט' משנה ה':

הגוזל את חברו שווה פרוטה ונשבע לו, יוליכנה אחריו אפילו למדַי. לא ייתן לא לבנו (של נגזל) ולא לשלוחו...

רש"י:

ד"ה ונשבע לו: על שקר (שלא גזל ממנו) והודה (לבסוף),

ד"ה יוליכנה אחריו אפילו למדי: דאין לו כפרה עד שיחזיר לנגזל עצמו.

ח. אלבק, (פירוש המשניות):

ד"ה יוליכנה אחריו למדי: וחייב להוליכנה אחריו, אפילו הלך לארץ רחוקה.

תפארת ישראל:

ד"ה יוליכנה אחריו למדי: שרחוק הוא, וגם כסף אין נחשב שם כלום, שנאמר (ישעיה י"ג י"ז): "הנני מעיר עליכם את מדי, אשר כסף לא יחשיבו, וזהב לא יחפצו בו". אפילו הכי יחזיר לו לשם.

פסוק ז'

"וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ"

רש"י:

למי שנתחייב לו.

נחלקו מפרשי רש"י בהבנת דברי רש"י אלה:

הרא"ם, (ר' אליהו מזרחי), פירוש:

אם היה אותו ממון שגזל ונשבע עליו של ראובן, וראובן חייב לו לשמעון, לא יתנהו לראובן, אלא למי שנתחייב לו ראובן, דהיינו לשמעון, דהכי משמע מלשנא דרש"י, "למי שנתחייב לו".
דאי סלקא דעתך – לראובן, האי "למי שנתחייב לו"? למי שגזלו ממנו מיבעי ליה! ותניא (כתובות יט): מניין לנושה בחברו מנה, וחברו בחברו, שמוציאין מזה ונותנין לזה? תלמוד לומר: "ונתן לאשר אשם לו".

גור אריה:

פירוש כי אין "ונתן לאשר אשם לו" כמו "ואשמה הנפש ההיא", שפירושו שחטאה הנפש, ויהיה "לאשר אשם לו". למי שחטא לו והוא הקדוש ברוך הוא, ואם כן יהיה החומש של הקדוש ברוך הוא. וזה לא ייתכן, דהא כתיב "ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו, האשם המושב לה' לכהן" ומשמע דווקא אם אין לו גואל להשיב אליו, ואם יש לו גואל – ייתן לו או ליורשו. לפיכך "לאשר אשם לו" על כורחך, מלשון חיוב, כלומר למי שנתחייב לו! והרא"ם פירש בו עניין זר.