המשכן

שמות רבה ל"ג ג:

ויקחו לי תרומה. הדא הוא דכתיב (שיר השירים ה'): "אני ישנה ולבי ער". אמרה כנסת ישראל: אני ישנתי לי מן הקץ, אלא הקדוש ברוך הוא ער שנאמר (תהלים ע"ג) "צור לבני וחלקי אלוקים לעולם..." אני ישנה ממעשה העגל (=נתייאשתי שמא חס ושלום לא יתרצה עוד), ולבי ער – הקדוש ברוך הוא מרתיק עלי (=לשון הכאה ודפיקה), הוי: "ויקחו לי תרומה". - (שיר השירים ה'): "קול דודי דופק... פתחי לי אחותי..."

תנחומא תרומה (ח):

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". אימתי נאמרה למשה הפרשה הזו של משכן? - ביום הכיפורים עצמו, אף על פי שפרשת המשכן קודמת למעשה העגל, אמר ר' יהודה בר שלום: אין מוקדם ומאוחר בתורה, שנאמר (משלי ה'): "נעו מעגלותיה לא תדע" – מטולטלות הן שביליה של תורה ופרשותיה. הוי: ביום הכיפורים נאמר למשה "ועשו לי מקדש". מניין? - שכן עלה משה בששה בסיון ועשה ארבעים יום וארבעים לילה, ועוד עשה ארבעים ועוד עשה ארבעים – הרי מאה ועשרים, ואתה מוצא שביום הכיפורים נתכפר להם, ובו ביום אמר לו הקדוש ברוך הוא: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם מעשה העגל. ולכך נקרא "משכן העדות", שהוא עדות לכל באי העולם, שהקדוש ברוך הוא שוכן במקדשכם.
אמר הקדוש ברוך הוא: יבוא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל, שכתוב בו (ל"ב) "ויתפרקו העם את כל נזמי הזהב", ולכן מתכפרין בזהב "וזאת התרומה... זהב".
אמר הקדוש ברוך הוא (ירמיהו ל): "כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך".

רש"י, פרק ל"א פסוק י"ח:

ד"ה ויתן אל משה: אין מוקדם ומאוחר בתורה, מעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן ימים רבים היה, שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכיפורים נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן, והוקם באחד בניסן.

רמב"ן, פרק ל"ה פסוק א':

ד"ה ויקהל משה: והנה משה – אחר שציוה לאהרן והנשיאים וכל בני ישראל כל אשר דיבר ה' איתו בהר סיני, אחרי שבור הלוחות ונתן על פניו המסווה – חזר וציוה והקהילו אליו כל העדה - אנשים ונשים. וייתכן שהיה זה ביום מחרת רדתו, ואמר לכולם עניין המשכן אשר נצטווה בו מתחילה, קודם שבור הלוחות, כיוון שנתרצה להם הקדוש ברוך הוא, ונתן לו לוחות שניות וכרת עמו ברית חדשה, שילך השם בקרבם, הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם ובידוע שכינתו בתוכם, כעניין שציווהו תחילה, כמו שאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ולכן ציוה אותם משה עתה ככל מה שנצטוה מתחילה.

אברבנאל, ירמיהו ז' כ"ב:

ד"ה כי לא דיברתי את אבותיכם ולא צוויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח.
וזה פרושו: והנראה לי בפירוש הפסוק הוא, שהנה ישראל כשיצאו ממצרים ובאו לפני הר-סיני ושמעו התורה והמצוות, לא ציוום ה' דבר מעניין הקרבנות, אבל ציוום ענייני האמונות והמעשים, ובכל יום ויום יחטאו לפניו, הוצרך לתקן להם צורי ורפואה למחלתם ורשעיהם, ולכן באו מצוות הקרבנות, מהעולות אשר יעשו לכפר על הרהורי הלב ומהחטאת והאשם ושאר מיני קרבנות כולם, שלא נצטוו עליהם אלולא היו חוטאים. וזהו אומרו כאן: "כי לא דיברתי... ביום הוציאי אותם מארץ מצרים" רומז למעמד הר סיני לקיבול המצוות שבפרשת יתרו ומשפטים, שבהם לא ציוה אותם ה' יתברך "על דברי עולה וזבח", אבל ציוה אותם לאמור: שמעו בקולי, באופן שאהיה להם לאלוקים, ואתם תהיו לי לעם, ותלכו בכל הדרך אשר אצוה אתכם.