בל תשחית

ספר החינוך:

מצות לא תעשה תקכ"ט: שנמנענו מלכרות האילנות כשנצור על עיר, כדי להצר לאנשי העיר ולהכאיב ליבותם, ועל זה נאמר: "לא תשחית את עצה... ואותו לא תכרות" וכמו כן נכנס תחת זה הלאו שלא לעשות שום הפסד, כגון לשרוף או לקרוע בגד, או לשבור כלי לבטלה וכל ענינים אלה וכל כיוצא שיהיה בם השחתה, ואמרו ז"ל תמיד בגמרא: "והא קעבר משום 'בל תשחית'!"
שורש המצוה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי המעשה, אוהבים השלום ושמחים בטוב הבריות, ומקרבין אותם לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגיר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל, יצילו כל דבר מהשחית בכל כוחם; לא כן הרשעים אחיהם של מזיקין, שמחים בהשחתת העולם, והם משחיתים את עצמם. במדה שאדם מודד גם מודדין לו, כלומר: בה הוא נדבק לעולם, וכענין שכתוב "שמח לאיד לא ינקה". והחפץ בטוב ושמח בו – נפשו בטוב תלין לעולם. זה ידוע ומפורסם.

רשב"ם:

ד"ה כי תצור אל עיר ימים רבים: ותצטרך לחתוך אילנות, לבנות כרים, דיק וסוללות.

ד"ה כי ממנו תאכל: שהרי צריכים לך למאכל, לאחר שתתפוש העיר ותהיה שלך.

פסוק י"ט

"כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל"

העמק דבר:

בכל מה שנצרך להנאת אדם מצוה שלא להשחית אלא ליהנות ממנו.    

פסוק י"ט

"כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת"

ספרי:

"כי ממנו תאכל" – מצות עשה; "ואותו לא תכרת" – מצות לא תעשה.

הרמב"ן, בהשגותיו לספר המצוות לרמב"ם:

מצוות ששכח אותן הרמב"ם ממצוות עשה כפי דעת הרמב"ן מצוה ו':
נצטוינו כשנצור על עיר לאכול מן האילנות שבגבולה כל ימי המצור, ואם נכרות אותם לבטלה דרך השחתה, נעבור על עשה, מוסיף על הלאו המפורש בו, והוא אמרו יתעלה: "כי ממנו תאכל" – מצות עשה, "ואותו לא תכרות" – מצות לא תעשה...
ודע, כי זו המצוה בעשה ולא תעשה שלה כשנצור על עיר להלחם עליה לתפשה, שנצטוינו לחמול עליה כאשר נחמול על שלנו... אבל בצאתנו מארץ אויב נשחית ונחבל כל עץ טוב. וכן בימי המצור להצר אנשי העיר בהשחתת האילנות שלא יחיו מהם – כל זה מותר, לא אסרה תורה אלא השחתה בחינם.
(פירש "יד הלוי" לספר המצוות: מדלא קאמר 'ואם לא אכלו עברו על עשה' משמע דאין כוונתו דאם אכלו קיים מצות עשה. אלא כוונתו ל"לאו הבא מכלל עשה – שהוא עשה" כמו שכתב: "ואם נכרות אותם לבטלה דרך השחתה, נעבור על עשה, נוסף על לאו המפורש". והוא דומה לעשה ד"כל צפור טהורה תאכלו" שהכניס הרב (הרמב"ם) במנין המצוות דגם שם אין שום מצוה באכילתה אלא "לאו הבא מכלל עשה" טהורה תאכלו ולא טמאה).

פסוק י"ט

"כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת 
כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר"

רש"י:

ד"ה כי האדם עץ השדה: הרי "כי" משמש בלשון דלמא: שמא האדם עץ השדה להכנס בתוך המצור מפניך להתיסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר? – למה תשחיתנו?

      והקשה הרא"ם עליו:

אבל לפי זה אין טעם לה"א "האדם", כי היה לו להיות "כי אדם עץ השדה" או כי עץ השדה אדם?

ר' יצחק עראמה, עקדת יצחק, שער צ"ז:

מה שאמר בסמוך "כי תצור אל עיר ימים רבים וגו'" היא עצה נכונה בהישרה מדותית נכונה, והיא שלא יעשו דבר של השחתה ומפלה במלחמות, כאילו היתה הכוונה לכך, רק אם יהיה להם הכרח לפי מבוקשתם.
וזה, שהמנהג בלוחמים להרוג ולהשמיד כל הנמצא חוץ למצור הוא כדי לצור אותם, שלא ימלא לבם אותם לצאת לספק להם לחם ומזון ויתר הצרכים אלא שיאספו כולם תוך העיר וימהרו לאכול ממה שבידם מהמזונות ותבוא העיר ברעב. ואם כן – העצים והאבנים אשר נמצאים חוץ לעיר, אשר לא יקוה מהשמדתם שום תועלת, למה ישחיתום?! אין זה כי אם רוע לב! ולזה באה העצה הנכונה בפעולותיהם... לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן".
ונתן טעם ואמר "כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור" ותהיה ה"א – האדם כה"א (במדבר ט"ז כ"ב) "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?"; (בראשית י"ט ט') "האחד בא לגור וישפט שפט?" (קהלת ג' כ"א) "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה?" שכן קמוצות והוראתן לשון שאלה לפי כוונתן.
והכוונה (של פסוקנו) לכך: אני מצוך על זה, כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור? לשון שאלה. וקרוב לזה כתב רש"י ז"ל.

פסוק י"ט

"כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה"

העמק דבר:

משום שהאדם נמשל לעץ השדה והנה זה המשל נמצא בכמה אופנים... ופירוש המשל (במצור המלחמה שאינו אלא בעץ מאכל): כמו שיש אדם שמשלחים המצירים (=הצרים על עיר) בחשאי להיות במצור, כדי להועיל למצירים לפתח העיר ע"י שמסבבים מחלוקת בפנים, והנה כשהעיר נפתחת והורגים אנשי העיר שבמצור, היעלה על הדעת להרוג גם אותם אנשים שבאו במצור לתועלת המצירים ולטובתם?!
כך עץ המאכל בא לתועלת המצירים שנהנים בפריו בשעה שתולשים פרות חיים מן האילן. על כן ראוי להוקירו.

פסוק י"ט

"לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ... כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת"

דעת יששכר, (יששכר בער ליטוער אופען תקפ"ז):

לפי דעתי הדרך היותר קרוב לפשוטו הוא זה: "לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן" – מהלשון "עליו" משמע השחתה במקצת העץ, ואח"כ "ואותו לא תכרות" פירוש: "זו ואין צריך לומר זו" שכולו לא תכרות.
וכמוהו (תהלים קכ"א) "לא ינום ולא יישן שומר ישראל" פירש הרד"ק: מכל שכן שלא יישן. והמאמר "תשחית וכרת" שבפסוק שלאחריו פירושו "לא זו אף זו": לא זו בלבד שמותר להשחית אלא אף זו שמותר לכרות כולו.
וכמוהו (תהילים י"ט י"א) "הנחמדים מזהב ומפז" פירש הרד"ק: לא זו בלבד שנחמדים מזהב אלא אף זו שנחמדים מפז.