"ויאסור יוסף מרכבו"
בראשית פרק מו, פסוק כט
א. | "...וירא אליו..." |
"וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד..."
רש"י:
ד"ה וירא אליו: יוסף נראה אל אביו.
ד"ה ויבך על צוואריו עוד: לשון הרבות בכיה, וכן (איוב ל"ד) "כי לא על איש ישים עוד", לשון ריבוי הוא, אינו שם עליו עלילות נוספות על חטאיו, אף כאן הרבה והוסיף בבכי יותר על הרגיל, אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו, שהיה קורא את שמע.
רמב"ן, (אחרי הביאו דברי רש"י הנ"ל):
ד"ה וירא אליו יוסף: ולא ידעתי טעם בוירא אליו, כי בידוע שנתראו כאשר נפל על צווארו.
ועוד: כי איננו דרך כבוד, שיפול יוסף על צוארי אביו, אבל שישתחוה לו או שינשק ידיו, וכתיב (מ"ח י"ב) "ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו וישתחוו לאפיו", והשעה הזו ראויה יותר להשתחוות לו.
וכך כל "עוד" בכתוב תוספת על עיקר הוא, איננו כמו "הרבה", "לא על איש ישים עוד" (איוב ל"ד) - שישים עליו כפי חטאיו ולא יותר.
והנכון בעיני, כי כבר היו עיני ישראל כבדים קצת מזוקן, או שבא יוסף במרכבת המשנה ועל פניו המצנפת כדרך מלכי מצרים, ולא היה ניכר לאביו – וגם אחיו לא הכירוהו – לפיכך הזכיר הכתוב, כי כאשר נתראה אל אביו שהביט בו והכירו, נפל אביו על צוארו ובכה עליו עוד, כאשר יבכה עליו תמיד עד היום הזה כשלא ראהו, ואחר כך אמר (ל') "אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך".
ודבר ידוע הוא, מי דמעתו מצויה, אם האב הזקן המוצא את בנו חי לאחר הייאוש והאבל, או הבן הבחור המולך.
ואל תחוש בעבור אמרו (ל') "ויאמר ישראל", כי ממנו ידבר ויחזר ויזכיר שמו, וכן (מ"א מ"ח) "ויקבץ את כל אוכל שבע שנים אשר היו בארץ מצרים וייתן אוכל בערים..." (מ"ט) "ויצבור יוסף בר..." (נ') "וליוסף יולד שני בנים..." וכן במקומות רבים תמיד בתורה ובמקרא.
1. |
מה קשה לשניהם בפסוקנו? |
2. |
מה ראה רש"י להביא ראיה לפירוש מילת "עוד" מספר איוב, וכי אין להביא ראיה למילת "עוד" מן התורה? |
3. |
מה הם נימוקי הרמב"ן שבגללם הוא חולק על פירושו של רש"י? |
4. |
למה יש לדעת הרמב"ן "לחוש לפסוק ל'"? מה הקושי שנוצר לפירושו של הרמב"ן ע"י פסוק זה? |
5. |
כיצד נעזר הרמב"ן בפסוקים בראשית מ"א מ"ח-נ'? |
------------------------------------------------------------------------------------
הערה: להבנת הרעיון הכלול במדרש המובא בדברי רש"י, שהיה יעקב קורא את שמע:
באר יצחק, על רש"י:
מידת האהבה אם היא במדרגת התפעלות היותר עצומה, ראוי לבלתי שכוח את הבורא ברוך הוא, אשר אליו תשוב כל אהבה, ואין על האדם לאהוב שום דבר בתכלית האהבה זולתו יתברך, ומפני העיקר הזה בבוא ליעקב יוסף בנו, והרגיש בנפשו כי אהבתו ושמחתו עליו גדלה עד לתכלית, עד שמשלהבת התפעלותו רשפיה רשפי אש לא יראה ולא ישמע דבר ודיבוקו רק בו, לזאת נסוג אחור מיד, והעלה על לבו כי האהבה במדרגה ההיא איננה נאותה בלתי ליוצר הכל וסיבת כל הסיבות, ולכן השיב רשף האהבה שעלתה עליו למקורה, וזהו אומרם ז"ל שקרא קריאת שמע. ועניינו, שהסב מחשבתו באהבתו הבוערת אל הבורא.