מצות שילוח הקן

הערה: על המחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן לטעם מצוות שילוח הקן

עיין גיליון כי תצא תש"ג, שאלה ה.

פסוק ו'

"כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ... לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים"  

פסוק ז'

"שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ"

רמב"ם, מורה נבוכים, מאמר ג' מ"ח:

וכאשר הביא הכרת טוב המזון להריגת בעלי חיים כיוונה התורה לקלה שבמיתות, ואסרה שיענה אותם בשחיטה רעה, לא בנחירה, ולא יחתוך מהם אבר, וכן אסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד (ויקרא כ"ב) להישמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האם, כי צער בעלי חיים בזה גדול מאוד אין הפרש בין צער האדם עליו... כי אהבתה ורחמיה על הולד אינו נמשך אחר השכל רק אחר פועל הכוח המדמה הנמצא ברוב בעלי החי כמו שנמצא באדם. והיה זה הדין מיוחד בשור או שה, מפני שהם מותר לנו אכילתם... והם אשר תכיר מהם האם את הולד דזהו גם הטעם בשילוח הקן כי הביצים אשר שכבה האם עליהן והאפרוחים הצריכים לאמם על הרוב אינם ראויים לאכילה וכשישלח האם ותלך לה, לא תצטער בראותה לקיחת הבנים, ועל הרוב יהיה סיבה להניח הכל, כי מה שהיה לוקח ברוב הפעמים אינו ראוי לאכילה. ואם אלה הצערים הנפשיים - חסה התורה עליהם בבהמות ובעופות, כל שכן בבני אדם!

ר' יוסף אבן כספי, אדני כסף:

טעם זאת המצוה מבוארת בעצמה, כטעם "אותו ואת בנו" (ויקרא כ"ב כ"ח), וכן "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות ל"ד כ"ו) והוא להרחיק מעלינו האכזריות, אבל מצורף לזה, אומר אני, כי תורתנו השלמה, רצתה לתת לנו דעות שלמות, וזה להקנותנו ידיעת המציאות ככל יכולתנו ולכן כיוונה בזה שתי כוונות: האחת להודיענו מדרגת מציאותנו ונמשך לזה להסיר מעלינו תכונת ההתנשאות והגאוה, וזה כי ידוע, כי סוגנו הכולל הוא גשם, ותחתיו צומח, ותחת הצומח חי, ותחת החי מדבר הוא האדם ואישיו, וזה כלל מציאות עולם היסודות ומבואר כי המון העם ישכלו כל זה, אף כי לגאותנו נתהלל במתת השקר, נדמה שאין יחס בינינו ובין שאר בעלי החי, אף כי עם הצמחים ככרוב ושאר ירקות, אף כי עם השדות; לכן להרחיק ממנו כל הסכלות הזה נתנו לנו מצוות שונות: קצתם בגשם הדומם וקצתם בצמח וקצתם בחי וקצתם במדבר, עד שתחת המדבר שהוא מין האדם דקדק בו מאוד וציוונו השם לחמול על אישי האדם מאיזה עם שיהיו כמו שקדם. רצונו בהילחמנו על העמים – זולת ז' עממים כי הם כחיות רעות – וכן מצות יפת תואר "לא תתעמר בה'" וכן רבים, כל שכן עם האישים שהם מדתנו. "ואהבת לרעך כמוך" – "לא תראה את שור אחיך" ורבים צווים כן, וזה הראש. ואחר על יתר האנשים שאינם מדתנו, ואחר שהפליג במידה הזאת עם כלל מין האדם, ציוונו אחר כך על הכלל ממין החי "כי תאוה נפשך לאכול בשר" – שלא נהרגם ללא צורך רק לאכלה, (אחר שטבע האדם חייב שיתאווה לבשר) כי עיקר הכוונה שלא נאכל בשר רק שנאכל צמחים ולכן בבראשית לא הותר לנו רק עשב השדה, ואחר המבול נתפשט אכילת בעלי חיים שהוא כאילו נאכל אבינו, כי הוא סוגנו הקרוב, ולכן ציוותה התורה לחמול עליהם כמו שזכרו מצות "אותו ואת בנו" וכן "לא תבשל גדי..." וכן "כי יקרא קן..." ואילו יכלה התורה למנענו יותר - היתה עושה, אבל כי היות קורבתנו לסוג החי מעטה מקרבתנו למין המדבר, חילשו ומיעטו במצוה באהבתו ובחמלתו. וכפי מדרגה זו באה אחר החי המצוה בסוג הצמח כמו שקדמה מצות "לא תשחית עצה" (כ' י"ט) ובעבור רחקו יותר, חילשו מצוותו. וכפי מדרגה זו באה אחר הצמח המצוה בסוג הגשם בשדות, כמו שקדמה מצות השמיטה, לתת מנוחת מה לאדמה – כי ממנה לוקחנו, ובעבור רחקו יותר, חילשו מצוותיו.
וכלל הדבר: הקננו נותן תורתנו בכלל זה ידיעת חלק גדול מן המציאות והקננו תכונת הענוה והשפלות, עד שנדע ויהיה בין עינינו תמיד, כי אנחנו כחמור ופרד, גם ככרוב ורימון, גם כאבן דומם. גם תיקננו בזה תכונת הרחמנות, שתכליתה לרחם על האיש הטוב "שכל העולם לא נברא אלא לצוות לזה".

שד"ל: 

כשאדם קרב אל הקן, אלמלא רחמיה על בניה היתה האם נמלטת לנפשה ועוזבת אפרוחיה, אבל היא מאהבתה את בניה תשליך את נפשה מנגד ותעמוד שם להצילם ולא תברח למלט על נפשה. על כן אין ראוי לקחתה, שאם יהיה אדם שיקחה, יהיה מעשה הצדקה והאהבה שאהבה את בניה גורם לה רעה. והנה המכוון במצוה הזאת היא לכבד המידות הטובות, ולקבוע בלבותינו כי לא יצא מצדקה הפסד, שאם היה מותר לקחת האם תחת אהבתה את בניה, היה מתרשם בלב האדם, כי החמלה עניין גרוע ומנהג שטותי, הגורם רעה לבעליו, ועכשו שלקיחתה אסורה לנו, יקר תפארת מידת החמלה יוחק בלבנו חיקוי עמוק.

פסוק ו'

"לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים"

רש"י:    

בעודה על הבנים.

פסוק ז'

"שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם"

חולין קמא ע"א:

אין לי אלא לדבר הרשות, לדבר מצוה מניין? תלמוד לומר: "תשלח" – מכל מקום.